אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות 17 פרקים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ד׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ג׳:כ׳ » « אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ה׳:ג׳

3 זבחים פתח ↗

הַאי נָמֵי תִּיפּוֹק לִי מִ״וְּחֵלֶב נְבֵלָה״ – מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל חֵלֶב נְבֵלָה; יָצָאתָה זוֹ שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל חֵלֶב נְבֵלָה, אֶלָּא מִשּׁוּם טָמֵא! אֶלָּא הַאי טְרֵיפָה מִיבְּעֵי לְאֵיתוֹיֵי חַיָּה – סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִי שֶׁחֶלְבָּהּ אָסוּר וּבְשָׂרָהּ מוּתָּר, יָצָאת זוֹ שֶׁחֶלְבָּהּ וּבְשָׂרָהּ מוּתָּר; קָא מַשְׁמַע לַן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא טְמֵאָה – דְּאֵין חֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ; חַיָּה נָמֵי – אֵין חֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ! וְעוֹד, הָכְתִיב: ״וְאָכֹל לֹא תֹאכְלוּהוּ״! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: טְרֵיפָה לְגוּפֵיהּ אִיצְטְרִיךְ; שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וּטְמֵאָה אֲסוּרָה מֵחַיִּים, וּטְרֵיפָה אֲסוּרָה מֵחַיִּים – מָה טְמֵאָה חֶלְבָּהּ טָמֵא, אַף טְרֵיפָה חֶלְבָּהּ טָמֵא. אִי הָכִי, הַאי נָמֵי מִיבְּעֵי; שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְעוֹף טָמֵא אָסוּר בַּאֲכִילָה, וּטְרֵיפָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה – מָה עוֹף טָמֵא אֵינוֹ מְטַמֵּא, אַף טְרֵיפָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה! וְעוֹד, מִי אִיכָּא לְמֵילַף טְרֵפָה מִטְּמֵאָה?! טְמֵאָה לֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, טְרֵיפָה הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר! וְכִי תֵּימָא: טְרֵיפָה מִבֶּטֶן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בְּמִינַהּ מִיהָא אִיכָּא! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הַתּוֹרָה אָמְרָה: יָבֹא אִיסּוּר נְבֵילָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב, יָבֹא אִיסּוּר טְרֵיפָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב. וּצְרִיכִי; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן נְבֵילָה – מִשּׁוּם דִּמְטַמְּיָא, אֲבָל טְרֵיפָה אֵימָא לָא; וְאִי אַשְׁמְעִינַן טְרֵיפָה – מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָהּ מֵחַיִּים, אֲבָל נְבֵילָה אֵימָא לָא; צְרִיכָא. וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״טְרֵפָה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי שְׁחִיטָה שֶׁהִיא לִפְנִים. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״טְרֵפָה״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְרַבִּי מֵאִיר – חַד לְמַעוֹטֵי שְׁחִיטָה שֶׁהִיא לִפְנִים, וְחַד לְמַעוֹטֵי עוֹף טָמֵא. וְרַבִּי יְהוּדָה – מִ״נְּבֵלָה״ נָפְקָא לֵיהּ. וְרַבִּי מֵאִיר – הַאי ״נְבֵלָה״ מַאי עָבֵיד לֵהּ? לְשִׁיעוּר אֲכִילָה בִּכְזַיִת. וְתִיפּוֹק לִי מִקְּרָא קַמָּא, מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה! חַד לְשִׁיעוּר אֲכִילָה בִּכְזַיִת, וְחַד לְשִׁיעוּר אֲכִילָה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְחִידּוּשׁ הוּא – יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס נָמֵי לִיטַמֵּא; קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה״ – בְּחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּחֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה? אָמַרְתָּ: טִיהֵר מִכְּלַל שְׁחוּטָה, וְטִיהֵר מִכְּלַל חֵלֶב; מָה כְּשֶׁטִּיהֵר מִכְּלַל שְׁחוּטָה – בִּטְהוֹרָה וְלֹא בִּטְמֵאָה, אַף כְּשֶׁטִּיהֵר מִכְּלַל חֵלֶב – בִּטְהוֹרָה וְלֹא בִּטְמֵאָה. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: טִיהֵר מִכְּלַל נְבֵילָה, וְטִיהֵר מִכְּלַל חֵלֶב; מָה כְּשֶׁטִּיהֵר מִכְּלַל נְבֵילָה – בִּטְמֵאָה וְלֹא בִּטְהוֹרָה, אַף כְּשֶׁטִּיהֵר מִכְּלַל חֵלֶב – בִּטְמֵאָה וְלֹא בִּטְהוֹרָה! אָמְרַתְּ: כְּשֶׁבָּא בְּדֶרֶךְ זוֹ – הִיא בִּטְהוֹרָה, וּכְשֶׁבָּא בְּדֶרֶךְ זוֹ – הִיא בִּטְמֵאָה; תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טְרֵפָה״ – מִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ טְרֵיפָה. אוֹצִיא אֶת הַטְּמֵאָה – שֶׁאֵין בְּמִינָהּ טְרֵיפָה, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַחַיָּה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ טְרֵיפָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכֹל לֹא תֹאכְלוּהוּ״ – מִי שֶׁחֶלְבָּהּ אָסוּר וּבְשָׂרָהּ מוּתָּר, יָצָא חַיָּה שֶׁחֶלְבָּהּ וּבְשָׂרָהּ מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רַב יַעֲקֹב בַּר אַבָּא לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה – נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה הוּא דִּמְטַמְּאָה, נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה לָא מְטַמְּאָה?! אֲמַר לֵיהּ: כַּמָּה סָבֵי שַׁבֵּישְׁתּוּ בַּהּ! סֵיפָא אֲתָאן לְנִבְלַת עוֹף טָמֵא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא טִיהֵר רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בִּתְמִימִין, אֲבָל בְּבַעֲלֵי מוּמִין לָא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֲפִילּוּ בְּבַעֲלֵי מוּמִין. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְטַהֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין, וַאֲפִילּוּ בַּאֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִין. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: עָרַף עֵז, מַהוּ? אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִין טַעְמָא מַאי – דְּמִינָא דְּעוֹפוֹת נִינְהוּ, אֲבָל עֵז לָאו מִינָא דְּעֶגְלָה נִינְהוּ; אוֹ דִילְמָא מִינָא דִּבְהֵמָה הוּא? יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִכְּלָל דְּעֶגְלָה עֲרוּפָה טְהוֹרָה הִיא?! אֲמַר לֵיהּ: אִין, אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כַּפָּרָה כְּתִיב בָּהּ כְּקָדָשִׁים. מֵתִיב רַב נָתָן אֲבוּהּ דְּרַב הוּנָא בַּר נָתָן: ״וְאָכֹל לֹא תֹאכְלוּהוּ״ – אֵין לִי אֶלָּא חֵלֶב שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה; חֵלֶב שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל וְעֶגְלָה עֲרוּפָה – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל חֵלֶב״. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עֶגְלָה עֲרוּפָה טְהוֹרָה הִיא – הִיא טְהוֹרָה וְחֶלְבָּהּ טָמֵא?! הֵיכָא דַּעֲרַף מִיעְרָף – לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ; כִּי אִיצְטְרִיכָא, הֵיכָא דְּשַׁחְטַהּ מִישְׁחָט. וְתֵיהָנִי לֵיהּ שְׁחִיטָה לְטַהֲרָהּ מִידֵּי נְבֵלָה! לָא צְרִיכָא, שֶׁמֵּתָה. מִכְּלָל דְּמֵחַיִּים אֲסוּרָה? אִין. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: גְּבוּל שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, וְנָסְבִין חַבְרַיָּיא לְמֵימַר: יְרִידָתָהּ לְנַחַל אֵיתָן הִיא אוֹסַרְתָּהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ חַטַּאת הָעוֹף מַתְנִי׳ כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת אוֹ בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִילּוּ אַחַת בְּרִיבּוֹא – יָמוּתוּ כּוּלָּן. נִתְעָרְבוּ בְּשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, אוֹ

3 משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פתח ↗

בָּלַע מִמֶּנָּה אֵיבָר שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת אֵינוֹ מִתְטַמֵּא. אֲפִלּוּ נָטַל צִפּוֹר וַאֲכָלָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ כְּזַיִת נִטְמָא וְאִם לָאו טָהוֹר:

3 מכות פתח ↗

אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: רִיסֵּק תִּשְׁעָה נְמָלִים וְהֵבִיא אֶחָד חַי וְהִשְׁלִימָן לִכְזַיִת – לוֹקֶה שֵׁשׁ, חָמֵשׁ – מִשּׁוּם בְּרִיָּה, וְאֶחָד – מִשּׁוּם כְּזַיִת נְבֵילָה. רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ שְׁנַיִם וְהוּא. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ אַחַד וְהוּא. וְלָא פְּלִיגִי, הָא – בְּרַבְרְבֵי, וְהָא – בְּזוּטְרֵי.

17 זבחים פתח ↗

דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת עוֹף טָמֵא מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל״ – מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל נְבֵילָה; יָצָא זֶה, שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל נְבֵילָה אֶלָּא מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל טָמֵא.

17 חולין פתח ↗

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: חִלְּקוֹ מִבַּחוּץ – פָּטוּר, מִבְּפָנִים – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר.

20 פסחים פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אָבִין: כִּי אָזְלַתְּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, רְמִי לֵיהּ: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גִּידִין שֶׁסּוֹפָן לְהַקְשׁוֹת נִמְנִין עֲלֵיהֶן בַּפֶּסַח, אַלְמָא: בָּתַר הַשְׁתָּא אָזְלִינַן? וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, מַהוּ שֶׁיְּטַמֵּא? וְאָמַר לוֹ: אֵין מְטַמֵּא. אַלְמָא: בָּתַר בַּסּוֹף אָזְלִינַן!

20 תלמוד ירושלמי נדה פתח ↗

משנה: הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה אִם יֵשׁ עִמָּהּ דָּם טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאָה. הלכה: הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה כול׳. רַבָּנִן אָמְרִין. מָקוֹר הוּא שֶׁהוּא מְגַדֵּל חֲתִיכָה. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. דָּם הוּא שֶׁהוּא קָרוּשׁ וְנַעֲשֶׂה חֲתִיכָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא טִימֵּא רִבִּי יוּדָה אֶלָּא כְגוֹן אַרְבָּעָה מִינֵי דָמִים. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בָּר בָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי נְהוֹרַיי. הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָה. שָׁמַע רִבִּי לָעְזָר וָמַר. אֵינִי מְקַבֵּל עָלַי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. שְׁמוּאֵל אָמַר. הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָה. אָמַר רִבִּי זְעִירָה. לֹא דוּ אָמַר. הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָה. אֶלָּא דוּ חֲמֵי רַבָּנִן נְהִגִין כְּרִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי. קוֹרְעָהּ. וְאִם נִמְצָא בָהּ דָּם אָגוּר טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה. תַּנָּהּ רִבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וּפְלִיגָא עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי. דָּם יִהְיֶה זוֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ. לֹא מַה שֶׁבִּשְׁפִיר וְלֹא מַה שֶׁבַּחֲתִיכָה. משנה: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפָּה כְּמִין שַׂעֲרָה כְּמִין עָפָר כְּמִין יַבְחוּשִׁין אֲדוּמִין תַּטִּיל לַמַּיִם אִם נִימֹּחוּ טְמֵיאָה. הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים חֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אִם יֵשׁ עִמָּהֶן דָּם טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה. הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין אִם זָכָר תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְאִם נְקֵיבָה תֵּשֵׁב לַנְּקֵיבָה וְאִם אֵין יָדוּעַ תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל שֶׁאֵין בּוֹ מִצּוּרַת הָאָדם אֵינוֹ וְולָד. הלכה: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין חֲתִיכָה כול׳. רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. תַּטִּיל לְפוֹשְׁרִין. וְהָתַנִּינָן. הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן דָּם טְמֵיאָה. וְאִם לָאו טְהוֹרָה. וְתַטִּיל לְפוֹשְׁרִין. הָדָא יָלְפָה מִן הַהִיא וְהַהִיא יָלְפָה מִן הָדָא. הָדָא יָלְפָה מִן הַהִיא. שֶׁאִם נִמֹּחוּ טְמֵיאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה. וְהַהִיא יָלְפָה מִן הָדָא. שֶׁאִם יֵשׁ עִמָּהֶן דָּם טְמֵיאָה. וְאִם לָאו טְהוֹרָה. וְתַטִּיל לְפוֹשְׁרִין. תַּמָּן תַּנִינָן. וְכַמָּה הִיא שְׁרִיָיתָן. בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת. יְהוּדָה בֶּן נְקוֹסָה אוֹמֵר. צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ פוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹתְנָן בְּרֶמֶץ אוֹ נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין כָּל שֶׁהֵן. הַמַּפֶּלֶת דָּם יָבֵשׁ. רִבִּי לָעְזָר אוֹמֵר. טְמֵיאָה. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה אָמַר. טְהוֹרָה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. דַּם הַנִּידָּה וּבְשַׂר הַמֵּת מְטַמִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵישִׁין. פָּתַר לָהּ בְּשֶׁהָיוּ לַחִין וְיָבְשׁוּ. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לָעְזָר. הַמַּפֶּלֶת כְּמִין חֲתִיכָה כְּמִין שַׂעֲרָה כְּמִין עָפָר כְּמִין יַבְחוּשִׁין אֲדוּמִין תַּטִּיל לַמַּיִם. וְאִם נִמֹּחוּ טְמֵיאָה. פָּתַר לָהּ מִשֵּׁם בִּרְיָיה. אָמַר רִבִּי זְעִירָה. וַאֲפִילוּ תֵתִיב עָפָר. עָפָר מִשֵּׁם בִּירְיָיה. אָמַר רִבִּי בָּא. וַאֲפִילוּ תֵימַר עָפָר עָפָר אִיתְּתָא עָבְרָת וְקָמַת מִשֵּׁם בִּירְיָיה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין קְּלִיפִּין אֲדוּמוֹת. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לָרוֹפְאִין וְאָמְרוּ לָהֶן. מַכָּה יֵשׁ לָהּ מִבִּפְנִים. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה מַשְׁרָת כְּמִין שְׂעָרוֹת אֲדוּמוֹת. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לָרוֹפְאִין וְאָמְרוּ לָהֶן. שׁוּמָא יֵשׁ לָהּ מִבִּפְנִים. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שׁוּמָה וּמִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַכָּה. הָא אֵין בָּהּ שׁוּמָא וְאֵין בָּהּ מַכָּה לֹא בְדָא. פְּלִיגִין עֲלֵיהּ וְלֵית לָהּ קִיּוּם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַלֵּידָה הַזֹּאת כְּכָל הַלֵּידוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. מַה הַלֵּידוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ. וְזוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא רֹאֹשׁוֹ וְרוּבּוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מְשׁוּנָּה הִיא הַלֵּידָה הַזֹּאת מִכָל הַלֵּידוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. כָּל הַלֵּידוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ. וְזוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא הַכָּרַת פָּנָיו. מַה נְפִיק מִבֵּינֵיהוֹן. יָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ מְסוּרָס. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. עַד שֶׁיֵּצֵא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. עַד שֶׁתֵּצֵא הַכָּרַת פָּנָיו. וְאֵין יָדוּעַ. תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. כָּל שֶׁאֵין בּוֹ מִצּוּרַת הָאָדם אֵינוֹ וְולָד. כָּל הֵן דְּתַנִּינָן. תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. י"ד טְמֵאִין וכ"ו טְהוֹרִין. נוֹתְנִין עָלֶיהָ חוֹמְרֵי זָכָר וְחוֹמְרֵי נְקֵיבָה. הָדָא דְתֵימַר. לְבֵיתָהּ. אֲבָל לְטַהֳרוֹת תֵּשֵׁב לַנְּקֵיבָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ. טַעֲמָא דְרִבִּי מֵאִיר. מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בָּהֶן יְצִירָה כָאָדָם. וִיִּיצֶר יי אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה. רִבִּי אִמִּי בָעֵי. מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בָּהֶן יְצִירָה כַּבְּהֵמָה. וַיִּיצֶר יי אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם. וְהָא כְתִיב כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ. מֵעַתָּה הִפִּילָה דְּמוּת הָר תְּהֵא טְמֵיאָה לֵידָה. שַׁנְיָיא הִיא. שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהֶן יְצִירָה מִתְּחִילַּת בִּרְיָיתוֹ שֶׁל עוֹלָם. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי שֶׁסּוֹקְרִין לִפְנֵיהֶן כְּאָדָם. אַבָּא בַּר בַּר חָנָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי שֶׁמְּהַלְּכִין לִפְנֵיהֶן כְּאָדָם. הָתִיב רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה. וְהָתַנִּינָן. שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגוּל כְּשֶׁלְּאָדָם. הֲוֵי מוּם הוּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מַה תַנִּינָן. סוֹקְרִין. מַה תַנִּינָן. מְהַלְּכִין. מַאי כְדוֹן. גַּלְגַּלֵּי אָדָם עֲגוּלִין וְגַלְגַּלֵּי בְהֵמָה אֲרוּכִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. בָּאָדָם לָבָן רָבָה עַל הַשָּׁחוֹר וּבַבְּהֵמָה שָׁחוֹר רָבָה עַל הַלָּבָן. רִבִּי חַגַּי אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. חֲבֵרִין דְּרַבָּנִין מַקְשֵׁי לָהּ עַל דְּרִבִּי מֵאִיר. הִפִּילָה דְּמוּת עוֹרֵב עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הַדֶּקֶל. וְאוֹמֵר לוֹ. בּוֹא וַחֲלוֹץ אוֹ יְיַבֵּם. אָמַר לֵיהּ רִבִּי מָנָא. עַד דְּאַתְּ מַקְשֵׁי לָהּ עַל דְּרִבִּי מֵאִיר קְשִׁיתָהּ עַל דְּרַבָּנִן. דָּמַר רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כּוּלּוֹ אָדָם וּפָנָיו בְּהֵמָה אֵינוֹ וְולָד. כּוּלּוֹ בְהֵמָה וּפָנָיו אָדָם וְולָד הוּא. כּוּלּוֹ אָדָם וּפָנָיו בְּהֵמָה עוֹמֵד וְקוֹרֵא בַתּוֹרָה. וְאוֹמֵר לוֹ. בּוֹא לְשָׁחֲטָךְ. כּוּלּוֹ בְהֵמָה וּפָנָיו אָדָם עוֹמֵד וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה. וְאוֹמֵר לוֹ. בּוֹא וַחֲלוֹץ אוֹ יַבֵּם. וְאָמַר רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא סוֹף דָּבָר כָּל הַסֵּימָנִין אֶלָּא אֲפִילוּ אֶחָד מִן הַסֵּימָנִין. וְאֵילּוּ הֵן הַסֵּימָנִין. הַמֶּצַח וְהַגְּבִינִין וְהָעַיִן וְהָאוֹזֶן וְהַלֶּסֶת וְהַחוֹטֵם וְהַזָּקָן וְגוּמַת הַזָּקָן. וְאָמַר רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא סוֹף דָּבָר כָּל הַסֵּימָנִין אֶלָּא אֲפִילוּ אֶחָד מִן הַסֵּימָנִין. רִבִּי בָּא רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. דִּבְרֵי רִבִּי. עַד שֶׁיְּהוּ כָל הַפָּנִים דוֹמִין לָאָדָם. וְדִבְרֵי חֲכָמִים. אֲפִילוּ אֶחָד מִן הַסֵּימָנִין. וְדִבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. אֲפִילוּ צִפָּרְנָיו. רִבִּי פִינְחָס בָּעֵי. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. תַּמָּן הוּא אוֹמֵר. עַד שֶׁיְּהוּ רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ דּוֹמִין לְאִמּוֹ. וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. כָּאן בָּאָדָם כָּאן בַּבְּהֵמָה. אָמַר רִבִּי בָּא. רִבִּי חִיָיה רוֹבָה אֲזַל לִדְרוֹמָא. שָׁאֲלוֹן לֵיהּ רִבִּי חָמָא אָבוֹי דְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָה וּבַר קַפָּרָא. כּוּלּוֹ אָדָם וּפָנָיו בְּהֵמָה מָהוּ. אָתָא וְשָׁאַל לְרִבִּי. אָמַר לֵיהּ. צֵא וּכְתוֹב לָהֶן. אֵינוֹ וְולָד. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. נְפַק זוּגָא לְבַר. שָׁאֲלוֹן לֵיהּ רִבִּי חָמָא אָבוֹי דְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָה וּבַר קַפָּרָא. שְׁתֵּי עֵינָיו טוּחוֹת מָהוּ. אָתָא וּשְׁאִיל לְרִבִּי. אָמַר לֵיהּ. צֵא וּכְתוֹב לָהֶן. אֵינוֹ וְולָד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. רִבִּי כְדַעְתֵּיהּ. דְּרִבִּי אָמַר. עַד שֶׁיְּהוּ כָל הַפָּנִים דוֹמִין לָאָדָם. פָּנָיו מְמוּסְמָסוֹת מָהוּ. רִבִּי יָסָא אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵינוֹ וְולָד. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. וְולָד הוּא. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. לֹא דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵינוֹ וְולָד כָּל דָּכֵן. אֶלָּא אֵינוֹ וְולָד לְהוֹשִׁיב אֶת אִמּוֹ יְמֵי טוֹהַר. אֲבָל וְולָד הוּא לְהוֹשִׁיב אֶת אִמּוֹ יְמֵי לֵידָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. וְיַרְכָתוֹ אֲטוּמָה אֵינוֹ וְולָד. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. טִּיבּוּרוֹ אָטוּם אֵינוֹ וְולָד. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי זַכַּאי. נְקוּבָתוֹ אֲטוּמָה אֵינוֹ וְולָד. רִבִּי זְעִירָה בְשֵׁם גִּידּוּל. גּוּלְגּוֹלְתּוֹ אֲטוּמָה אֵינוֹ וְולָד. משנה: הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר מָלֵא מַיִם מָלֵא דָם מָלֵא גְנִינִים אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לַוְולָד. וְאִם הָיָה מְרוּקָם תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. הלכה: הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר מָלֵא מַיִם כול׳. תַּנֵּי. מָלֵא מַיִם טְמֵיאָה לֵידָה. מָלֵא דָם טְמֵיאָה נִידָּה. מָלֵא בָשָׂר טְמֵיאָה נִידָּה. וְהָא תַנִּינָן. הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר מָלֵא מַיִם מָלֵא דָם מָלֵא גְנִינִים אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לַוְולָד. רִבִּי בֵּיבַי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מַתְנִיתָא בִצְלוּלִין. בָּרְיָיתָא בָּעֲכוּרִין. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. וַאֲפִילוּ צְלוּלִין. שֶׁאֵין שְׁפִיר אֶלָּא בָאָדָם בִלְבַד. הָדָא הִיא דִכְתִיב בְּשׂוּמִי עָנָן לְבוּשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתוּלָתוֹ. לְבוּשׁוֹ זֶה הַשְּׂפִיר. וַעֲרָפֶל חֲתוּלָתוֹ זוֹ הַשִּׁילְיָא. שְׁפִיר שֶׁנִּתְקַלְקְלָה צוּרָתוֹ מָהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. וְולָד. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אֵינוֹ וְולָד. מְתִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. מַה בֵינוֹ לְבֵין הַמֵּת שֶׁנִּסְרַח וְאֵין שִׁלְדּוֹ קַיֶימֶת. אָמַר לֵיהּ. תַּמָּן בְּדִין הָיָה אֲפִילוּ שִׁלְדּוֹ קַיֶימֶת יְהֵא טָהוֹר. וְלָמָּה אָמְרוּ. טָמֵא. מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ. בְּרַם הָכָא וְולָד הוּא. אֵי זֶהוּ שְׁפִיר מְרוּקָם שֶׁאָמְרוּ. כָּל שֶׁתְּחִילַּת בִּרְיָיתוֹ דוֹמֶה לְרָשׁוֹן. אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בַּמַּיִם מִפְּנֵי שֶׁהֵן עַזִּין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ. אֶלָּא בַשֶׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָתוּן וּמְזַגְזֵג. וְאֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ אֶלָּא בַחַמָּה. תַּנֵּי. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר. מִטִּיבּוּרוֹ אָדָם נוֹצַר וּמְשַׁלֵּחַ שָׁרָשִׁין מִיכָּן וּמִיכָּן. תַּנֵּי. רוֹאִין שְׁתֵּי עֵינָיו כְּמִין שְׁתֵּי טִיפִּין שֶׁלַּזְּבוּב. שְׁנֵי נְקוֹבֵי חוֹטְמוֹ כְּמִין שְׁתֵּי טִיפִּין שֶׁל זְּבוּב. פִּיו פָתוּחַ כִּשְׂעוֹרָה. רוֹאִין שְׁתֵּי יָדָיו כְּמִין שְׁתֵּי טִיפִּין שֶׁלַּזְּבוּב. טִיבּוּרוֹ כְּמִין טִיפָּה שֶׁל זְבוּב. גְּוִיָיתוֹ כְּטִיפָּה שֶׁלַּזְּבוּב. וְאִם הָיְתָה נְקֵיבָה גְּוִיָיתָהּ מָתוּחַ כִּשְׂעָרָה. תַּנֵי. רִבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר. רוֹאִין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו כְּמִין שְׁנֵי חוּטִּין שֶׁל זְהוֹרִית וּשְׁאָר כָּל אֵיבָרָיו כְּמִין גּוֹלֶם מְצוּמָּתִים. וּפִיתּוּחַ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵין לֹו אֲדַיִין. וְעָלָיו הוּא מְפוֹרָשׁ בַּקַּבָלָה גּוֹלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כּוּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יוּצָרוּ וְלֹא אֶחָד בָּהֶם. רַב יְהוּדָה שָׁאַל לִשְׁמוּאֵל. בְּגִין דַאֲנָא חַכִּים מֵיחְמֵי סִימָנֵי שְׁפִיר. אָמַר לֵיהּ. רֵישֵׁיהּ דְּרֵישָׁךְ יְכַוֶוה בְרוֹתְחִין. וְאַתָּה לֹא תִיכְוֶה אֲפִילוּ בְפוֹשְׁרִין. רִבִּי חִיָיא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אִילֵּין נַשַּׁיָיא דְאָמְרָן. שִׁכְלוּלֵיהּ דָּכָר. שִׁכְלוּלָהּ נוּקְבָה. לֵית אֲנָן סָמְכִין עֲלֵיהוֹן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר. יָלַדְתִּי וְלֹא יָלַדְתִּי. וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר. דָּכָר הוּא. נוּקְבָה הִיא. משנה: הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל אוֹ שִׁילְיָיא תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. שִׁילְיָיא בַבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא. לֹא שֶׁהַשִּׁילְיָיא וְולָד אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁילְיָיא בְּלֹא וְולָד. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. נִימּוֹק הַוְולָד עַד שֶלֹּא יָצָא. הלכה: הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל אוֹ שִׁילְיָא כול׳. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. אֵין סַנְדָּל אֶלָּא שֶׁרְצָמוֹ חַי וְאֵינוֹ יוֹצֵא עִם הַחַי אֶלָּא עִם הַמֵּת. הָתִיב רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה. וְהָא תַנִּינָן. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל אוֹ שִׁילְיָא תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. הֲוֵי וְולָד הוּא. אָמַר רִבִּי הוּנָא. קִיַימְתָּהּ קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה. תִּיפְתָּר שֶׁיָּצָא הַוְולָד דֶּרֶךְ הַדּוֹפָן וְסַנְדָּל דֶּרֶךְ הָרֶחֶם. וְולָד בְּתוֹךְ מְלֹאת. סַנְדָּל לְאַחַר מְלֹאת. וְולָד עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיְירָה. סַנְדָּל מִשֶּׁנִּתְגַּיְירָה. וְולָד. וַאֲפִילוּ תֵימַר. זֶה וְזֶה דֶּרֶךְ רֶחֶם. זֶה וְזֶה מִשֶּׁנִּתְגַּיְירָה. תִּיפְתָּר שֶׁיָּצָא הַוְולָד תְּחִילָּה וְהִפְרִישָׁה לוֹ קָרְבָּן. לֹא הִסְפִּיקָה לְהָבִיא אוֹתוֹ הַקָּרְבָּן עַד שֶׁיָּצָא סַנְדָּל וְנִדְחָה קָרְבָּן הָרִאשׁוֹן. וְנִמְצֵאת מֵבִיאָה קָרְבָּן מַחְמַת הַסַּנְדָּל. אֵי זֶהוּ הַסַּנְדָּל שֶׁאָמְרוּ. כָּל שֶׁהוּא דוֹמֶה לְסַנְדָּל דָּג שֶׁבַּיָּם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. כָּל שֶׁהוּא דוֹמֶה לִלְשׁוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹר. נִמְנוּ עָלָיו רַבּוֹתֵינוּ לוֹמַר. וְהוּא שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת אָדָם. מָנוֹ רַבּוֹתֵינוּ. רִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא וּבֵית דִּינוֹ. בִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נִקְרָא רִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא רַבּוֹתֵינוּ. בְּגִיטִּין בַּשֶׁמֶן וּבַסַּנְדָּל. סַנְדָּל. הָדָא דְאָמְרִינָן. בַּשֶׁמֶן. כְּהַאי דְתַנִּינָן תַּמָּן. רִבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ בַשֶּׁמֶן. בְּגִיטִּין. כְּהִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן. זֶה גִיטֵּיךְ אִם מֵתִי. זֶה גִיטֵּיךְ מֵחוֹלִי. זֶה גִיטֵּיךְ לְאַחַר מִיתָתִי. לֹא אָמַר כְּלוּם. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ. הֲרֵי זֶה גֵט. מָנוֹ רַבּוֹתֵינוּ. רִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא וּבֵית דִּינוֹ. וְיִקְרְאוּ לוֹ בֵּית דִּין שַׁרְיָיא. שֶׁכָּל בֵּית דִּין שֶׁהוּא מַתִיר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הוּא נִקְרָא בֵּית דִּין שַׁרְיָיא. אָמַר רִבִּי יוּדָן. בֵּית דִּינוֹ חָלוּק עָלָיו בְּגִיטִּין. רִבִּי יַנַּאי צָוַוח. טִיהַרְתֶּם אַתֶּם אֶת הַיּוֹלְדוֹת. רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מֵעֵידוּתוֹ שֶׁלְּרִבִי חוֹנְיָיה מִבְּרַת חַוְורָן הִיא. כְּהָדָא רִבִּי זְעִירָא. אִם מֵעֵידוּתוֹ שֶׁלְּרִבִי חוֹנְיָיה מִבְּרַת חַוְורָן הִיא רִבִּי חֲנִינָה צָוַוח. טִיהַרְתֶּם אֶת הַיּוֹלְדוֹת. אֵי זוֹ הִיא שִׁילְיָיה שֶׁאָמְרוּ. כָּל שֶׁהִיא דוֹמָה לְחוּט עָרֵב וְרֹאשָׁהּ תָּפוּחַ כְּתוֹרְמוֹס. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. כָּל שֶׁהוּא דוֹמֶה לְדַקִּים שֶׁל תַּרְנוֹגַלִּין וְרֹאשָׁהּ תָּפוּחַ כְּקֻרְקְבָן וַחֲלוּלָה כְחַצּוֹצֶרֶת. וְאֵין שִׁילְיָיה פְחוּתָה מִטֶּפַח. רַב יְהוּדָה שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי לָעְזָר. שִׁילְיָה שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ הַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר. אָמַר לֵיהּ. אִם לְדַם טוֹהַר מוֹנָה מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן. וְאִם לְדָם טָמֵא מוֹנָה מִיּוֹם הַשֵּׁינִי. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָיה. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּשֶׁלֹּא יָצָא עִמָּהּ וְולָד. אֲבָל אִם יָצָא עִמָּהּ וְולָד בֵּין לְדַם טוֹהַר בֵּין לְדָם טָמֵא אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִשְׁעַת יְצִיאַת הַוְולָד. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי. מָהוּ לִתְלוֹת שִׁילְיָיא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ וְולָד. אָמַר לֵיהּ. אֵין תּוֹלִין שִׁילְיָיא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ וְולָד. יָצָאת קְשׁוּרָה לוֹ מָהוּ. אָמַר לֵיהּ. אֵין שׁוֹנִין דָּבָר שֶׁאֵי אֶיפְשַׁר. תַּנָּא רִבִּי חָנִין דִּשְׁמוּאֵל. אֵין תּוֹלִין שִׁילְיָא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ וְולָד. יָצָאת קְשׁוּרָה לוֹ תּוֹלִין אוֹתָהּ בוֹ. שְׁמוּאֵל שָׁאַל לְתַלְמִידוֹי דְרַב. מָהוּ לִתְלוֹת שִׁילְיָיא בִּנְפָלִים. אָמְרִין לֵיהּ. תּוֹלִין שִׁילְיָא בִּוְולָד וְתוֹלִין שִׁילְיָיא בִּנְפָלִים. וּקְלָסוֹן שְׁמוּאֵל. דְּאִינּוּן אָמְרִין שִׁיטָּתֵיהּ דְּר׳ בון. תַּנָּא רִבִּי חָנִין דִּשְׁמוּאֵל. תּוֹלִין שִׁילְיָיא בִּוְולָד וְאֵין תּוֹלִין שִׁילְיָיא בִּנְפָלִים שֶׁאֵינָהּ פּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּגְמוֹר. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם דְּרַבָּנִן. הֵן דְּאַתְּ אָמְרָת. תּוֹלִין שִׁילְיָא בִּוְולָד שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת וְחוֹזֶרֶת וּמִתְעַבֶּרֶת. וְיִתְלוּ אוֹתָהּ בִנְפָלִים שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מַפֶּלֶת וְחוֹזֶרֶת וּמַפֶּלֶת. אֲנִי אוֹמֵר. עִיבְּרָה תְאוֹמִים וְנִימוֹקָה שִׁילְיָיתוֹ שֶׁלִּשְׁפִיר מִשְּׁפִירָהּ שֶׁלְּשִׁלְיָיתָהּ. רִבִּי זְעִירָה רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. תּוֹלִין שִׁילְיָיא בִּוְולָד עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְאֵין הַוְולָד מִשְׁתָּהֵא לְאַחַר חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. מָאן דָּמַר הָדָא אָמַר הָדָא וְאִינּוּן פְּלִיגִין הָדָא עַל הָדָא. אָמַר רִבִּי בָּא. אוּקְמָהּ רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. הֵן דְּאַתְּ אָמַר. תּוֹלִין שִׁילְיָיה בִּוְולָד עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּשֶׁיָּצָא הַוְולָד תְּחִילָּה. וְהֵן דְּאַתְּ אָמַר. אֵין הַוְולָד מִשְׁתָּהֵא לְאַחַר חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים כְּשֶׁיָּצָא הַסַּנְדָּל תְּחִילָּה. אָמַר רִבִּי מָנָא. וְיֵאוּת. אִילֵּין לַהַטָיָיה נַפְקִין קַדְמַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. נִפְתַּח לְגָדוֹל נִפְתַּח לְקָטָן. נִפְתַּח לְקָטָן לֹא נִפְתַּח לְגָדוֹל. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. נִימּוֹק הַוְולָד עַד שֶׁלֹּא יָצָא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מוֹדֶה רִבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא מוֹשִׁיב אֶת אִמּוֹ יְמֵי לֵידָה. מֵעַתָּה יְהֵא הַבַּיִת טָמֵא. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה. תִּיפְתָּר שֶׁיָּצָא כָּל שֶׁהוּא נִימּוֹק. אָמַר לָהֶן רִבִּי שִׁמְעוֹן לַחֲכָמִים. אֵין אַתֶּם מוֹדִין לִי בְּמוֹצִיא אֶת הַסֵּפֶל מִבַּיִת הַפְּנִימִי לַחִיצוֹן שֶׁהוּא טָהוֹר. אָמְרוּ לוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְטָרוּף. אָמַר לָהֶן. אַף זֶה כְטָרוּף הוּא. כֵּלִים שֶׁהָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת יְצִיאָה מָה הֵן. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא דְּתַנִּינָן תַּמָּן. רִבִּי לִיעֶזֶר בֵּן יַעֲקֹב אוֹמֵר. בְּהֵמָה גַסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרֶרֶת דָּם הֲרֵי זוֹ תִיקָּבֵר וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה. וְתַנֵּי עֲלָהּ. אֵינָהּ מְטַמָּא בְמַשָּׂא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי לִיעֶזֶר בֵּן יַעֲקֹב שְׁנֵיהֶן אָמְרוּ דָבָר אֶחָד. הָדָה אָמְרָה. כֵּלִים שֶׁהָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת יְצִיאָה טְהוֹרִין. משנה: הַמַּפֶּלֶת טוּמְטוּם וְאַנְדְרוֹגִינוֹס וְזָכָר תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. טוּמְטוּם וְזָכָר וְאַנְדְרוֹגִינוֹס וְזָכָר תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. טוּמְטוּם וּנְקֵיבָה אַנְדְרוֹגִינוֹס וּנְקֵיבָה תֵּשֵׁב לַנְּקֵיבָה בִּלְבַד. יָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ מְסוֹרָס לִכְשֶׁיָּצָא רוּבּוֹ הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד. יָצָא כְדַרְכּוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא רוֹב רֹאשׁוֹ. וְאֵי זֶה הוּא רוֹב רֹאשׁוֹ מִשֶּׁתֵּצֵא פַדַחְתּוֹ. הַמַּפֶּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מַה הוּא תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. אֵין יָדוּעַ אִם וְולָד הָיָה תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה וְלַנִּידָּה. הַמַּפֶּלֶת לְיוֹם אַרְבָּעִים אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לִוְולָד. לְיוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וְלַנִּדָּה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנִּידָּה יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה וְלַנִּידָּה שֶׁהַזָּכָר נִגְמַר לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד וְהַנְּקֵיבָה לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד בְּרִיַית הַזָּכָר וְאֶחָד בְּרִיַית הַנְּקֵיבָה זֶה וְזֶה לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד. הלכה: הַמַּפֶּלֶת טוּמְטוּם וְאַנְדְרוֹגִינוֹס כול׳. כָּל הֵן דְּתַנִּינָן תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. י"ד טְמֵאִין וכ"ו טְהוֹרִין. נוֹתְנִין עָלֶיהָ חוֹמְרֵי זָכָר וְחוֹמְרֵי נְקֵיבָה. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. לְבֵיתָהּ. אֲבָל לְטַהֳרוֹת תֵּשֵׁב לַנְּקֵיבָה. טוּמְטוּם וְזָכָר אַנְדְּרוֹגִינֹס וְזָכָר תֵּשֵׁב לַזָּכָר וְלַנְּקֵיבָה. וְחוֹשְׁשִׁין לְזָכָר. טוּמְטוּם וּנְקֵיבָה אַנְדְּרוֹגִינֹס וּנְקֵיבָה תֵּשֵׁב לַנְּקֵיבָה בִּלְבַד. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְזָכָר. הָדָא אָמְרָה. יָלְדָה זָכָר וּנְקֵיבָה אוֹ נְקֵיבָה וְזָכָר תֵּשֵׁב לִנְקֵיבָה. מְחוּתָּךְ שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מָהוּ. רִבִּי יָסָא אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי לָעְזָר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. רֹאשׁוֹ כְרוּבּוֹ. רִבִּי לָעְזָר אָמַר. רֹאשׁוֹ כְאֶחָד מֵאֵיבָרָיו. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. יָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ מְסוֹרָס מִשֶּׁיָּצָא רוּבּוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד. פָּתֵר לָהּ בְּשֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לָעְזָר. יָצָא כְדַרְכּוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא רוֹב רֹאשׁוֹ. הָדָא קַדְמִיתָא אָמְרָה. רֹאשׁוֹ לֹא כְלוּם. פָּתַר לָהּ עָל מְסוּרָס. רִבִּי יוֹנָתָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹנָתָן כְּרִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְּרִבִּי לָעְזָר. רִבִּי זְעִירָא מְחַוֵּי לַחֲבֵרַיָיא. פְּדַחְתּוֹ וְגוּלְגּוֹלְתּוֹ. חַד דְּבֵי גַמְלִיאֵל בֵּירִבִּי לֵיאָנִי בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר. וְולָד הוּא. מֵעַתָּה הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ בְכוֹר לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. אָמַר לֵיהּ. תִּיפְתָּר שֶׁיָּצְאוּ מֵתִים. רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. גּוּלְגּוֹלֶת הָעוֹף בְרוּבּוֹ. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. גַּרְגֶּרֶת הָעוֹף בְּרוֹבּוֹ. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי בְּאֶחָד שֶׁנִּיקֵּב מְלֹא מַחַט. וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵי זֶה הוּא רוּבּוֹ.

20 נדה פתח ↗

אָמַר רָבָא: הָנֵי זְבוּגֵי דְּמָחוֹזָא, כִּי שִׁלְדָּן קַיֶּימֶת — טְמֵאִין. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁרֶץ שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת — טָמֵא.

21 פסחים פתח ↗

21 תלמוד ירושלמי נדה פתח ↗

21 נדה פתח ↗

מִמָּקוֹם טָמֵא — אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ טְמֵאִין? דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי הָאַמָּה יוֹכִיחַ, שֶׁבָּא מִמָּקוֹם טָמֵא וְטָהוֹר. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּא מִמְּקוֹם טוּמְאָה יִהְיֶה טָהוֹר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא... וְזֹאת״ — לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלָיו לְטוּמְאָה. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי הָאַמָּה, מְנָלַן דְּטָהוֹר? דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי הָאַמָּה טְמֵאִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ — הוּא טָמֵא, וְאֵין דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי הָאַמָּה טָמֵא, אֶלָּא טָהוֹר. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: דּוּמְיָא דְּרוֹק, מָה רוֹק שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, אַף כֹּל שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא. יָצָא דָּם שֶׁאֵין מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא. וַהֲרֵי חָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה, שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, וְאָמַר מָר: חָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה מְטַמֵּא טוּמְאַת מַשְׁקִין. טוּמְאַת מַשְׁקִין — אִין, אֲבָל לָא טוּמְאָה חֲמוּרָה! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: דּוּמְיָא דְּרוֹק, מָה רוֹק מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, וְחוֹזֵר וְנִבְלָע — אַף כׇּל מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, וְחוֹזֵר וְנִבְלָע. יָצָא דָּם, שֶׁאֵינוֹ מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא. יָצָא חָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא — אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִבְלָע. וְנֵילַף מִ״זּוֹבוֹ״, מָה ״זוֹבוֹ״ שֶׁאֵין מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא מְטַמֵּא, אַף כֹּל! אָמַר רָבָא: מִ״זּוֹבוֹ״ לֵיכָּא לְמֵילַף, שֶׁכֵּן גּוֹרֵם טוּמְאָה לַאֲחֵרִים. וְהַשֶּׁרֶץ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״שֶׁרֶץ שֶׁיָּבַשׁ וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת״ — טָמֵא. וְהָאֲנַן תְּנַן: מְטַמְּאִין לַחִין וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין! אָמַר רַבִּי זֵירָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — בְּכוּלָּן, הָא — בְּמִקְצָתָן. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי בִּיסְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״בָּהֶם״ — יָכוֹל בְּכוּלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵהֶם״. אִי מֵהֶם — יָכוֹל בְּמִקְצָתָן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּהֶם״. הָא כֵּיצַד? כָּאן — בְּלַח, כָּאן — בְּיָבֵשׁ. אָמַר רָבָא: הָנֵי זְבוּגֵי דְּמָחוֹזָא, כִּי שִׁלְדָּן קַיֶּימֶת — טְמֵאִין. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁרֶץ שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת — טָמֵא. מֵיתִיבִי: נִמְצָא שֶׁרֶץ שָׂרוּף עַל גַּבֵּי הַזֵּיתִים, וְכֵן מַטְלֵית הַמְּהוּהָא — טְהוֹרִין, שֶׁכׇּל הַטְּמָאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן! אָמַר רַבִּי זֵירָא: לָא קַשְׁיָא — הָא בְּכוּלָּן, הָא בְּמִקְצָתָן. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי בִּיסְנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״בָּהֶם״ — יָכוֹל בְּכוּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵהֶם״. אִי ״מֵהֶם״ — יָכוֹל בְּמִקְצָתָן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּהֶם״. הָא כֵּיצַד? כָּאן — בְּשָׂרוּף, כָּאן — בְּשֶׁאֵינוֹ שָׂרוּף. מְטַמְּאִין לַחִין. זָב — דִּכְתִיב ״רָר בְּשָׂרוֹ״, כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְרוּקּוֹ — דִּכְתִיב ״כִּי יָרוֹק הַזָּב״, כְּעֵין רוֹק. שֶׁרֶץ — ״בְּמוֹתָם״ אָמַר רַחֲמָנָא, כְּעֵין מִיתָה. שִׁכְבַת זֶרַע הָרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ, נְבֵלָה — דִּכְתִיב ״כִּי יָמוּת״ — כְּעֵין מִיתָה. אִם יְכוֹלִין לְהִשָּׁרוֹת. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: תְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּפוֹשְׁרִין, אוֹ דִלְמָא תְּחִילָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפוֹ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: כַּמָּה הִיא שְׁרִיָּיתָן בְּפוֹשְׁרִין? יְהוּדָה בֶּן נָקוֹסָא אוֹמֵר: מֵעֵת לְעֵת, תְּחִילָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ פּוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשַׂר הַמֵּת כּוּ׳. אָמַר שְׁמוּאֵל: טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בִּכְזַיִת, אֲבָל מְטַמֵּא טוּמְאַת רָקָב. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁיָּבַשׁ וְאֵין יָכוֹל לִשְׁרוֹת וְלַחֲזוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה — טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בִּכְזַיִת, אֲבָל טָמֵא טוּמְאַת רָקָב. מַתְנִי' הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי — מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ שֶׁרֶץ״, אוֹ עַד שְׁעַת כִּבּוּד. וְכֵן כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בֶּחָלוּק — מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר ״בָּדַקְתִּי אֶת הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ כֶּתֶם״, אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּבּוּס. וּמְטַמֵּא בֵּין לַח, בֵּין יָבֵשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַיָּבֵשׁ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, וְהַלַּח אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא עַד שְׁעַת שֶׁיְּהֵא יָכוֹל לַחֲזוֹר וְלִהְיוֹת לַח. גְּמָ' אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״עַד שְׁעַת כִּבּוּד״ — חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, אוֹ דִלְמָא חֶזְקָתוֹ מִתְכַּבֵּד? וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: ״כַּבֻּיד וְלָא בְּדֻיק״. אִי אָמְרַתְּ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק — הָא לָא בְּדִק, אִי אָמְרַתְּ חֶזְקָתוֹ מִתְכַּבֵּד — הָא מִתְכַּבֵּד. אִי נָמֵי דְּאִשְׁתְּכַח בְּגוּמָּא, אִי אָמְרַתְּ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק — מַאן דְּבָדֵק בְּגוּמָּא נָמֵי בָּדֵיק, אִי אָמְרַתְּ חֶזְקָתוֹ מִתְכַּבֵּד — גּוּמָּא לָא מִתְכַּבְּדָא. וְכֵן הַכֶּתֶם וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עַד שְׁעַת כִּבּוּס — חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, אוֹ דִלְמָא חֶזְקָתוֹ מִתְכַּבֵּס? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: כַּיבֻּס וְלָא בְּדֻק. אִי אָמְרַתְּ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק — הָא לָא בְּדִק, אִי אָמְרַתְּ חֶזְקָתוֹ מִתְכַּבֵּס — הָא מִתְכַּבֵּס. אִי נָמֵי, דְּאִשְׁתְּכַח בְּסִטְרָא. אִי אָמְרַתְּ: ״חֶזְקָתוֹ בָּדוּק״ — מַאן דְּבָדֵק, בְּסִטְרָא נָמֵי בָּדֵיק. אִי אָמְרַתְּ: ״חֶזְקָתוֹ מִתְכַּבֵּס״ — בְּסִטְרָא לָא מִתְכַּבֵּס. מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בְּמָבוֹי מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר ״בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ שֶׁרֶץ״, אוֹ עַד שְׁעַת כִּיבּוּד, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בּוֹדְקִין מְבוֹאוֹתֵיהֶן בִּשְׁעַת כִּבּוּדֵיהֶם, וְאִם לֹא בָּדְקוּ הִפְסִידוּהוּ לְמַפְרֵעַ. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ, כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בֶּחָלוּק מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר ״בָּדַקְתִּי אֶת הֶחָלוּק וְלֹא הָיָה בּוֹ כֶּתֶם״, אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּבּוּס — מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בּוֹדְקוֹת חֲלוּקֵיהֶן בִּשְׁעַת כִּבּוּסֵיהֶן, וְאִם לֹא בָּדְקוּ הִפְסִידוּ לְמַפְרֵעַ. רַבִּי אַחָא אָמַר: תַּחְזוֹר וּתְכַבְּסֶנּוּ, אִם נִדְחָה מַרְאִיתוֹ נִדְחוּ מַרְאָיו — בְּיָדוּעַ שֶׁלְּאַחַר כִּבּוּס, וְאִם לָאו — בְּיָדוּעַ שֶׁלִּפְנֵי הַכִּבּוּס. רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ דּוֹמֶה כֶּתֶם שֶׁלְּאַחַר הַכִּבּוּס לְכֶתֶם שֶׁלִּפְנֵי הַכִּבּוּס, שֶׁזֶּה מַקְדִּיר וְזֶה מַגְלִיד. שְׁמַע מִינַּהּ: חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, שְׁמַע מִינַּהּ. וּמְטַמֵּא בֵּין לַח וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁרֶץ, אֲבָל כֶּתֶם לַח נָמֵי מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, אֵימַר יָבֵשׁ הָיָה וּמַיָּא נְפֻיל עֲלֵיהּ. שֶׁרֶץ נָמֵי, אֵימַר יָבֵשׁ הָיָה וּמַיָּא נְפֻיל עֲלֵיהּ! אִם אִיתָא דְּהָכִי הוּא — אִמַּרְטוּטֵי אִימַּרְטַט. מַתְנִי' כׇּל הַכְּתָמִין הַבָּאִין מֵרְקָם — טְהוֹרִין, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִפְּנֵי שֶׁהֵם גֵּרִים וְטוֹעִין. הַבָּאִין מִבֵּין הַגּוֹיִם — טְהוֹרִין, מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּין הַכּוּתִים — רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶן. גְּמָ' קָפָסֵיק וְתָנֵי: אֲפִילּוּ מִתַּרְמוֹד! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֹאת אוֹמֶרֶת, מְקַבְּלִין גֵּרִים מִתַּרְמוֹד. אִינִי? וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן וְסָבַיָּא, דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין מְקַבְּלִין גֵּרִים מִתַּרְמוֹד! וְכִי תֵימָא, ״זֹאת״ וְלָא סְבִירָא לֵיהּ, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה! אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן. מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. וְרַבָּנַן, אִי דְּיִשְׂרָאֵל מְטַהֲרִי, דְּמַאן מְטַמּוּ? חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: מִבֵּין יִשְׂרָאֵל — טָמֵא, מִבֵּין הַכּוּתִים — רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, דְּכוּתִים גֵּרֵי אֱמֶת הֵן, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, דְּכוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן. אִי הָכִי, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶן? גֵּרֵי אֲרָיוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּין הַכּוּתִים — טְמֵאִין, דְּכוּתִים גֵּרֵי אֱמֶת הֵן. הַנִּמְצָאִין בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל — טְהוֹרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶם, וְאַצְנוֹעֵי מַצְנְעִי לְהוּ. הַנִּמְצָאִין בְּעָרֵי כּוּתִים — רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, דְּנֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶם, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶן. מַתְנִי' כׇּל הַכְּתָמִים הַנִּמְצָאִים בְּכׇל מָקוֹם — טְהוֹרִין, חוּץ מִן הַנִּמְצָאִים בַּחֲדָרִים, וּבִסְבִיבוֹת בֵּית הַטְּמָאוֹת. בֵּית הַטְּמָאוֹת שֶׁל כּוּתִים מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, מִפְּנֵי שֶׁהֵם קוֹבְרִין שָׁם אֶת הַנְּפָלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ קוֹבְרִין, אֶלָּא מַשְׁלִיכִין, וְחַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ. נֶאֱמָנִים לוֹמַר ״קָבַרְנוּ שָׁם אֶת הַנְּפָלִים״, אוֹ ״לֹא קָבַרְנוּ״, נֶאֱמָנִים לוֹמַר עַל הַבְּהֵמָה אִם בִּכְּרָה אִם לֹא בִּכְּרָה, נֶאֱמָנִים עַל צִיּוּן קְבָרוֹת. וְאֵין נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַסְּכָכוֹת, וְלֹא עַל הַפְּרָעוֹת, וְלֹא עַל בֵּית הַפְּרָס. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁחֲשׁוּדִים בּוֹ — אֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו.

22 תוספות על כריתות פתח ↗

דאמרו לו נרבע שורו - מכאן קשה לפירוש רבינו אפרים שהיה אומר רובע ונרבע אינו אסור בהנאה דלא גמרינן ליה משור הנסקל ומנין ליה שהרי צריך קרא גבי רובע ונרבע בכ"ג ולא גמרינן ליה משור הנסקל והכא משמע דאסור בהנאה מדקאמר כל המחזיק בו זכה בו ויש ליישב דודאי מותר בהנאה והא דקאמר הכא כל המחזיק בו זכה בו דמשמע דאפקריה משום שהוא אסור בהנאה לאו הכי פירושו אלא זכה בו בדמי השור במה ששוה בחייו יותר מאחר מיתה דלא אפקריה רק שיעשה לו מיתת בית דין אבל לא מדמי הנבלה אבל קשה מההיא דשילהי האיש מקדש קדושין נז. קאמר הש"ס לא מצינו בעלי חיים נאסרים ופריך והרי רובע ונרבע דמחיים ועוד דבתוספתא דב"ק פ"ד איכא בהדיא נרבע אסור בהנאה:

1 האוכל עוף טהור חי כ"ש לוקה משום אוכל נבלה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו: הנה רבינו לטעמיה אזיל דלאו לאיברים עומדת בחייה ולכן לא לקי משום אמה"ח אולם לחייבו משום נבלה הוא תמוה, וכבר התפלא בזה הפר"ח סימן ס"ב דהוא מתנגד לשקלא וטריא בתלמודין דף ק"ב ורמז לזה ההמ"ג. וכתב עוד שם וז"ל ותדע עוד דאבריה לא לקי משום נבילה דהא בפ"ג דמכות אמרו ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום בריה ואחד משום כזית נבלה מוכח בהדיא דאבריה לא לקי משום נבלה אלא בכזית יעו"ש. ובמחכ"ת אינו דרבינו מפרש שם כפי' התוס' דחי הוא שלימה ולעולם כשהיא מתה כמו שכתב לעיל פ"ב הכ"ה רסק נמלות והביא אחת שלימה כו' וכשהיא מתה הלא בעינן כזית ופשוט. ורבנן בתוס' כתבו שם ד"ה ריסק דאי חי ממש היאך משלים לכזית נבלות ויתכן דרבינו דמחייב בצפור חיה משום נבלה למד מהתוספתא שהביאה רבינו בפ"ג מהלכות אבות הטומאות בלע ממנה אבר שלם כו' אפילו נטל צפור ואכלה אם יש בה כזית נטמא ואם לאו טהור ע"כ ומשמע לרבינו כפשטא דכשהיא חיה נטלה ואכלה וחזינא דמטמאה משום נבלה והוה"ד דלוקה על אכילתה משום נבלה. אבל לפי"ז צ"ע הא בסוגיא דזבחים דף ע' אמר דכשיעור איסור אכילתו כן טומאתו ומדוע לענין אכילת נבלה לוקה בכ"ש ולענין טומאה בעי כזית הא לא יאכל לטמאה בה כתיב ואיפכא שמענו בנבלת בהמה דאבר ממנה מטמא וכמו שמטמא אמה"ח ואילו לענין ללקות בעי שיהא כשיעור יעוי"ש לעיל בהרב המגיד פ"ב ה"ח מסוגיא דמעילה וכן הוא בירושלמי נזיר פ"ו התיב ר"א הרי איברי בהמה טהורין מטמאין כ"ש ואכילתן כזית כו' חייה בר בא אמר לא כל נבלה התורה הושוית כל האכילות שבתורה כאחת ופשוט דצ"ל אמר ר' "לא" הוא ר' אילעי כל נבלה התורה הושווה כל האכילות אפילו אברים בכזית ולשון כל נבלה דייק, אבל אבר מן נבלת העוף אינו מטמא וכמו שאין אמה"ח מטמא ממנה כמו שביאר רבינו בסוף הפרק שם והוא מהתו"כ דמיעט מן ולאלה תטמאו ויעוי"ש ובפי' המשנה לרבינו בפ"א דטהרות משנה ג'. אבל שיהא חייב באוכל צפור חיה בכ"ש משום נבלה ולענין טומאה לא יטמא בכ"ש צ"ע. ואם נאמר דשם לענין טומאה אינה מטמאה רק בבית הבליעה כשהיא מתה משום דכתיב וכל נפש כשהיא סמוכה לנפש ובבית הבליעה היא כבר מתה אבל כאן חייב בכ"ש דעל הנאת גרונו לחודא ג"כ חייב וכדאמר ר"י בחלקו בפנים ולכן חייב בכ"ש כיון דהיא חיה קודם הבליעה א"כ נסתר הראיה לרבינו דבחיה חייב משום נבלה דתמן לענין טומאה בבית הבליעה כבר מתה ולכן מטמאה וחזינן דרבינו מחלק בין טומאה לאכילה והתוספתא משמע ליה דבחיה מיירי וצ"ע:

2 כל הנבלות מצטרפות זע"ז ונבלה מצטרפת עם טריפה: הנה דעת רבינו דהוי שם אחד, אעפ"י דהם שני לאוין, וכן בשר מן החי עם נבילה מצטרפין, משום דבשר מן החי נפקא לן מקרא דובשר בשדה טריפה וכמו דטריפה מצטרפת עם נבילה דתחלת נבילה הוי כן בשר מן החי. והה בספרי פרשת ראה לא תאכל כל נבילה אין לי אלא נבילה טריפה מנין ת"ל כל נבילה, הרי דנפקא לן טריפה ונבילה מלאו אחד לכן מצטרפין, ועיין ירושלמי נזיר ריש פרק ג' מינין דאמר כן בשם ר' יוחנן, וכפי הנראה דכוון ע"כ לענין צירוף דאמר דאיסורי נזיר לצורך נכללו היינו בקרא דכל היוצא מגפן היין לצירוף, ובתר כן מייתי לה בשם ר' יוחנן ועיי"ש דאמר דאוכל בשר מן החי עיי"ש דגירסת אמה"ח צ"ע מן הטריפה לוקה שתים, דטריפה נפ"ל מקרא דוכל נבילה יעו"ש, ואין להאריך דלענין חיוב שתים שיטתו חלוקה מסוגיית הבבלי, אך זה מקור נאמן לשיטת רבינו: אולם במש"כ בבשר מן החי צ"ע, דבתוספתא דפ"ק דמעילה איתא כחצי זית מן בהמה טהורה בחייה וכחצי זית במיתתה הרי אלו מצטרפין, כחצי זית מן בהמה טמאה בחייה וכח"ז במיתתה אין מצטרפין וזה פלא וצ"ע דלמה בבהמה טמאה אין מצטרפין הלא לוקה על לאו דמבשרם לא תאכלו בחייהם ובמיתתם, וע"כ דצ"ל איפכא בתוספתא דבהמה טמאה ח"ז בחייה וח"ז במיתתה מצטרפין דלוקין משום טומאה, ובבהמה טהורה אין מצטרפין דבחייה הוי משום בשר מן החי ובמיתתה הוי משום נבילה וז"ב ומפורש דלא כדעת רבינו. והנראה דהך תוספתא אזלא לריש לקיש דיליף מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר לאסור בשר מן החי ואינו נוהג בטמאין כמו דאינו נוהג לרבנן אבר מן החי בטמאין כדיליף בפרק גיד הנשה שם אבל רבינו פסק כר' יוחנן ולכן מצטרפין ודוק: והנה גם בגמרא שם בבריייתא מוכרח כן, דלפי גירסת תלמודין דחצי זית מפרה וח"ז מגמל מתין מצטרפין דאיסור נבילה חייל על טמאין דאיסור חל על איסור, ובכ"ז תני ח"ז פרה בחייה וח"ז גמל במיתתה אין מצטרפין, אע"ג דכאן איכא לאו דבשר מן החי ובטמאה איכא לאו דנבילה במיתתה והוה בשר מן החי עם נבילה וליצטרפו כמוש"כ רבינו, ועל כרחין דהך ברייתא אתיא כר"ל דיליף מלא תאכל הנפש עם הבשר והוי תרי לאוי, ואם נוקמי באבר מן החי א"ש אף לר' יוחנן דהוי תרי לאוי, אבל על אבר מן החי קשה דהא אף אם חלקו מבחוץ פטור לר' יוחנן בסוף פ' גה"נ ואיך שייך בו צירוף, וכזה הקשו תוספות לרב דמוקי לענין טומאה עיי"ש. ועיין ירושלמי נזיר ריש פרק ג' מינין מקום שיש איסור וטומאה בטילה טומאתו בטילה איסורו עיי"ש. אולם לפי מה שמשמע מדברי רבינו לקמן פ"ה ה"ד דדוקא אכלו מעט מעט פטור הא בלע שניהם כאחד חייב א"ש טובא, ולפ"ז גם תוספתא שלפנינו מיירי באבר מן החי וסבר דאינו נוהג בטמאים לכן בטמאים מצטרפין חיה ומתה ובטהורה לא מצטרפי, אמנם ז"א דאם מצטרפי בטמאין הלא ע"כ לענין אם יש כזית בשר בצירוף שניהן, א"כ גם בטהורים מצטרף חצי זית בשר מן החי עם חצי זית בשר מן הנבילה דשניהם שם אחד לר"י ודוק. ואולי בכוליא ולשון מיירי דלשיטת רבינו גם במקצת לוקה משום אבר מן החי, דמשום אבר איכא ובטהורים משום בשר מן החי ליכא, ולכן אינו מצטרף אבר מן החי עם בשר נבילה, ועדיין אינו מחוור ואכמ"ל: והנה משמעות סוגיא אחת כפי פסק רבינו דנבילה וטריפה מצטרפין והוא בסוף פרק חטאת העוף, ר"י אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים כו' ת"ל נבילה וטריפה לא יאכל כו' מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו כו' אלא משום בל תאכל טמא האי נמי תיפוק ליה מוחלב נבילה מי שאיסורו משום בל תאכל חלב יצאתה זו שאין איסורו כו' אלא משום טמא כו' אלא אמר אביי טריפה לגופה איצטריך שלא תאמר הואיל וטמאה כו' וטריפה כו' מה טמאה חלבה טמא אף טריפה חלבה טמא אי הכי האי נמי כו' שלא תאמר הואיל ועוף טמא אסור באכילה וטריפה אסור באכילה כו' עיי"ש, ותמוה טובא הלא מהא דממעטינן עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבילה, כן ממעטינן טריפה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה, וכן בחלב שממעט שחלב טמאה אינו טהור שאין איסורו משום בל תאכל נבילה, א"כ הא ממעטינן חלב טריפה ג"כ שאין איסורו משום בל תאכל נבילה דלא חל איסור נבילה על טריפה וזה פלא, וכבר הרגישו כן רבנן בתוספות, אבל לדעת רבינו א"ש, דכיון דנבילה וטריפה מצטרפין א"כ לא שייך דלא אתי איסור נבילה וחייל על טריפה דכיון דהוי איסור אחד וטריפה תחלת נבילה הוי ואיך שייך דאין איסור נבילה חל על איסור טריפה ולכך בטריפה שמתה לוקה משום נבילה ועיין פרק עשרה יוחסין דף ע"ז, דאמר ל"צ שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון כו' מה"ד שמות מוחלקים קמ"ל גופים מחולקים בעינן וליכא, ואיך סד"א דילקה שלשה הא אין איסור חל על איסור להאי תנא כדמסיק בסיפא זינתה ונתחללה כו' אינו חייב אלא אחת, וע"כ משום דחד איסורא ומלאו חדא נפק"ל לא שייך אין איסור חל על איסור, וא"כ ה"נ איך לא חלה איסור נבילה על טריפה כיון שטריפה מצטרפת עמה מקרא דלא תאכל כל נבילה והוי כמו לאו אחד ואעפ"י שטריפה הוי לוקה גם משום נבילה ולוקה שתים וז"ב. ומה שאמרו שם מלק ונמצאת טריפה מטמא דהא הוי קדשים ואיסור נבילה לא חל על איסור קדשים ואין איסורו משום בל תאכל נבילה ולא ליטמא בבית הבליעה, מלבד דיש לומר כיון דאיתנהו בשאלה הרי מצי חיילא איסור נבילה, דאם ישאל אהקדשו הרי הוי נבלה למפרע, לק"מ כיון דמסקינן בריש מעילה דקדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה כיון דלא חזו לגבוה מידי לא לגופייהו ולא לדמי וה"נ הרי עופות לאו בני פדיה נינהו ואף איסור דבר תורה לית בהו משמתו כמוש"כ רבנן בתוספות בשילהי האיש מקדש בד"ה מה שלי בשלך אסור עיי"ש, וא"כ ודאי חיילא איסור נבילה עלייהו וז"פ, ותמיה על רבוותא בתוספות שנדחקו בזה. הן אמת דמדברי המכילתא משפטים דמייתי בשור הנסקל לאסור הנאה מקו"ח מחטאת שבשרה מותר בשחיטה עורה אסור במיתתה שור הנסקל שבשרו אסור כו' א"ד שיהא אסור עורו במיתתו, מוכח דקדשים שמתו איסור תורה איכא בהו וצ"ע, ובמק"א יתבאר בזה:

3 יש עורות שהן כבשר והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר וכו' ואלו שעורותיהן כבשרן כו' הרי הן כבשר לכל דבר בין לאיסור אכילה בין לטומאה: הנה מדכתב רבינו האוכל כזית מוכחא דסובר דהאוכל מן העור לוקה כאוכל מן הבשר ואיסור איכא בכל עור כמוש"כ בהלכה י"ח דהאוכל מן העור ה"ז פטור ודייק מזה המגיד דאבל אסור וכאן חייב בכזית, וקצ"ע דזה נגד מה ששנינו בירושלמי פרק שמונה שרצים ה"א ר' יוחנן אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבילה, רשב"ל אמר כו' בין ללקות ובין לטומאה ואיך פסק דלא כר' יוחנן. ונראה דבירושלמי פרק כיצד צולין הי"א על הך דגידים הרכים אם נמנין עליהן פריך מהך דר' יוחנן אמר על הך משנה דאלו עורותיהן כבשרן וחשיב שם גם עור הראש של עגל הרך ל"ש אלא כו' אבל ללקות אין לוקין משום נבילה, הרי משום דסופו להתקשות סבר דלא הוי כבשר ואין לוקין משום נבילה רק דאסור משום דכל היוצא מן הטמא טמא, ובבלי מייתי בפסחים ובחולין דר"י סבר דאינו מטמא עור ראש של עגל הרך והך משנה דחשבה ליה בהנך דמטמאין אתיא כיחידאה דאמר גבי פיגול דהוי פיגול, אלמא דסוגיא דבבלי מדמה מידי דאכילה למילי דטומאה ולית ליה דר"י מחלק בין ללקות משום נבילה לטומאה, דאי תימא דמחלק כמו דאמר בירושלמי א"כ אין ראיה מהא דרבנן פליגי על יחידאה וסברי לענין פיגול דבעי שיחשוב בדבר שדרכו להאכל כדכתיב לענין פיגול ואם האכל יאכל מבשר הזבח דלא חשוב בשר, ובכ"ז מטמא כבשר, וכן אמר בגמרא כיון דבעור הראש של עגל הרך אמר דאינו מטמא איך סבר דנמנין בפסח וע"כ דהדר ביה, הרי דבבלי מדמה טומאה למידי דאכילה, וכיון דלגמרא דילן בהנך דמטמאים עורותיהן ע"כ דלוקין עליהן משום נבילה ומיקרי בשר נבילה ג"כ. ומבואר מירושלמי דמדמה הך דחשוב עור לגבי שבת להנך דללקות משום אכילה לא לענין טומאה, ולהגמרא דילן מוכרח דאעפ"י דחשיב עור שרץ כבשר לענין דלוקין עליו משום שרץ בכ"ז גבי שבת חשוב עור והחובל בהן חייב וכן פסק רבינו: ונראה דלטעמייהו אזלי דבש"ס דידן מעילה י"ח אמר דשמונה שרצים דמטמאין בכעדשה ה"ה דלוקה על אכילתן בכעדשה, אבל בירושלמי נזיר פרק שלשה מינין ה"א התיב ר' חנינא הרי שמונה שרצים מטמאין בכעדשה ואכילתן בכזית, הרי דלא הושוה אכילתן לטומאתן לכן אע"ג דאיתרבו מאלה הטמאים לכם שיהיו עורותן כבשרן, אבל לענין אכילה אם הוי עור לגבי שבת גם למלקות הוה עור ולא בשר, אבל הבבלי סובר דאכילתן וטומאתן שוים וכיון דאתרבו לענין טומאה איתרבו נמי ללקות גם על עורן והסוגיא שם צ"ב ואכמ"ל: אולם יפה הקשו בתוספות הא עור הראש של עגל הרך החובל בו חייב, ולענין טומאה הוא כבשר ומאי ס"ד דמקשה עיי"ש, ונראה משום דבחגיגה אמר הא דמטמא בכעדשה משום דחד קרא כתיב בהם וחד קרא כתיב מהם, והיינו מקצתו שהוא ככולו, וזה כעדשה שכן החומט תחלת ברייתו כך, ואם כן בשלמא כל הנך דשעורן בכזית שזהו שיעור אכילה וכל שיעוריו בכזית שפיר אמרינן משום דרכיך טובא הוי כבשר לענין טומאה ולאכילת נבילה, אבל שרץ ששיעורו בכעדשה מפני שהוא חשיב ככולו, א"כ אם חשבית ליה עור לגבי שבת אינו מעצם השרץ ולא שייך ע"ז שהוא ככולו דהא העור חלוק מן השרץ, לכן משני דגלי קרא, וזה נכון, ומוכח כשיטת רבינו דהך דדריש בנדה נ"ו מהנך קראי דבהם ומהם לשרץ שיבש או שישרף ושלדו קיים הוא אסמכתא דעיקרא דהנך קראי לכעדשה כמו דדריש תורת כהנים, והך דנשרף ודאי הוה דרבנן דלא עדיף ממת שנשרף ושלדו קיים דאינו טמא רק מדרבנן כדאמר בירושלמי דנדה פרק המפלת הביאוהו תוספות פרק המפלת דף כ"ז. ונשרף ויבש שניהם בני ביקתא חדא שם בפרק דם הנדה, וכי היכי דנשרף אסמכתא כן על יבש, ולכן דברי רבינו שכתב בפ"ד מהלכות אבות הטומאות הי"ב וקרוב בעיני שהוא מד"ס נכונים, ולחנם התפלא הטו"א ודוק:

4 יש עורות שהן כבשר והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר וכו' ואלו שעורותיהן כבשרן כו' הרי הן כבשר לכל דבר בין לאיסור אכילה בין לטומאה: הנה מדכתב רבינו האוכל כזית מוכחא דסובר דהאוכל מן העור לוקה כאוכל מן הבשר ואיסור איכא בכל עור כמוש"כ בהלכה י"ח דהאוכל מן העור ה"ז פטור ודייק מזה המגיד דאבל אסור וכאן חייב בכזית, וקצ"ע דזה נגד מה ששנינו בירושלמי פרק שמונה שרצים ה"א ר' יוחנן אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבילה, רשב"ל אמר כו' בין ללקות ובין לטומאה ואיך פסק דלא כר' יוחנן. ונראה דבירושלמי פרק כיצד צולין הי"א על הך דגידים הרכים אם נמנין עליהן פריך מהך דר' יוחנן אמר על הך משנה דאלו עורותיהן כבשרן וחשיב שם גם עור הראש של עגל הרך ל"ש אלא כו' אבל ללקות אין לוקין משום נבילה, הרי משום דסופו להתקשות סבר דלא הוי כבשר ואין לוקין משום נבילה רק דאסור משום דכל היוצא מן הטמא טמא, ובבלי מייתי בפסחים ובחולין דר"י סבר דאינו מטמא עור ראש של עגל הרך והך משנה דחשבה ליה בהנך דמטמאין אתיא כיחידאה דאמר גבי פיגול דהוי פיגול, אלמא דסוגיא דבבלי מדמה מידי דאכילה למילי דטומאה ולית ליה דר"י מחלק בין ללקות משום נבילה לטומאה, דאי תימא דמחלק כמו דאמר בירושלמי א"כ אין ראיה מהא דרבנן פליגי על יחידאה וסברי לענין פיגול דבעי שיחשוב בדבר שדרכו להאכל כדכתיב לענין פיגול ואם האכל יאכל מבשר הזבח דלא חשוב בשר, ובכ"ז מטמא כבשר, וכן אמר בגמרא כיון דבעור הראש של עגל הרך אמר דאינו מטמא איך סבר דנמנין בפסח וע"כ דהדר ביה, הרי דבבלי מדמה טומאה למידי דאכילה, וכיון דלגמרא דילן בהנך דמטמאים עורותיהן ע"כ דלוקין עליהן משום נבילה ומיקרי בשר נבילה ג"כ. ומבואר מירושלמי דמדמה הך דחשוב עור לגבי שבת להנך דללקות משום אכילה לא לענין טומאה, ולהגמרא דילן מוכרח דאעפ"י דחשיב עור שרץ כבשר לענין דלוקין עליו משום שרץ בכ"ז גבי שבת חשוב עור והחובל בהן חייב וכן פסק רבינו: ונראה דלטעמייהו אזלי דבש"ס דידן מעילה י"ח אמר דשמונה שרצים דמטמאין בכעדשה ה"ה דלוקה על אכילתן בכעדשה, אבל בירושלמי נזיר פרק שלשה מינין ה"א התיב ר' חנינא הרי שמונה שרצים מטמאין בכעדשה ואכילתן בכזית, הרי דלא הושוה אכילתן לטומאתן לכן אע"ג דאיתרבו מאלה הטמאים לכם שיהיו עורותן כבשרן, אבל לענין אכילה אם הוי עור לגבי שבת גם למלקות הוה עור ולא בשר, אבל הבבלי סובר דאכילתן וטומאתן שוים וכיון דאתרבו לענין טומאה איתרבו נמי ללקות גם על עורן והסוגיא שם צ"ב ואכמ"ל: אולם יפה הקשו בתוספות הא עור הראש של עגל הרך החובל בו חייב, ולענין טומאה הוא כבשר ומאי ס"ד דמקשה עיי"ש, ונראה משום דבחגיגה אמר הא דמטמא בכעדשה משום דחד קרא כתיב בהם וחד קרא כתיב מהם, והיינו מקצתו שהוא ככולו, וזה כעדשה שכן החומט תחלת ברייתו כך, ואם כן בשלמא כל הנך דשעורן בכזית שזהו שיעור אכילה וכל שיעוריו בכזית שפיר אמרינן משום דרכיך טובא הוי כבשר לענין טומאה ולאכילת נבילה, אבל שרץ ששיעורו בכעדשה מפני שהוא חשיב ככולו, א"כ אם חשבית ליה עור לגבי שבת אינו מעצם השרץ ולא שייך ע"ז שהוא ככולו דהא העור חלוק מן השרץ, לכן משני דגלי קרא, וזה נכון, ומוכח כשיטת רבינו דהך דדריש בנדה נ"ו מהנך קראי דבהם ומהם לשרץ שיבש או שישרף ושלדו קיים הוא אסמכתא דעיקרא דהנך קראי לכעדשה כמו דדריש תורת כהנים, והך דנשרף ודאי הוה דרבנן דלא עדיף ממת שנשרף ושלדו קיים דאינו טמא רק מדרבנן כדאמר בירושלמי דנדה פרק המפלת הביאוהו תוספות פרק המפלת דף כ"ז. ונשרף ויבש שניהם בני ביקתא חדא שם בפרק דם הנדה, וכי היכי דנשרף אסמכתא כן על יבש, ולכן דברי רבינו שכתב בפ"ד מהלכות אבות הטומאות הי"ב וקרוב בעיני שהוא מד"ס נכונים, ולחנם התפלא הטו"א ודוק:

5 נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו וכו': פשט דברי רבינו מורה שכל בהמה הנסקלת אם מחמת נגיחה או מחמת רביעה או מאיזה דבר שיהיה כיון שהוא נסקל אסור בהנאה ובשרו אינו נאכל אף אם שחטו לאחר גמר דין, וכן מורה דבריו בסוף פי"א מנזקי ממון שנעשה הפקר גמור דלא חזי למידי, וכן כתב פ"ד מאיסורי מזבח, הרובע והנרבע כו' אם היו שני עדים הרי הבהמה או העוף נסקלין ובשרן אסור בהנאה כו'. אמנם בתוספות כריתות דף כ"ד הביאו בשם רבינו אפרים דרובע ונרבע לא נאסר בהנאה דמשור הנסקל לא גמרינן כי היכי דלא גמרינן בריש סנהדרין לענין ב"ד של כ"ג ובעי קרא בפני עצמו, ויעוין מה שהקשו עליו: ובזה נראה לנו לפרש הבעיא דפ"ק דסנהדרין דף ט"ו שור סיני בכמה מי גמר שעה מדורות כו' ת"ש דתני רמי בר יחזקאל אם בהמה אם איש לא יחיה מה איש בכ"ג אף בהמה בכ"ג, והקשו בתוספות דמאי נפ"מ מה דהוה הוה, ולפ"ז א"ש דמיבעי ליה כך, מי אמרינן כיון דהאיסור הנאה ואכילה אם שחטו לאחר גמר דין נמשך מהא דנגמר דינו וכמו שאמרו בסוף פ"ק דערכין, וא"ש דכתב קרא דידונו אותו בב"ד של כ"ג אף דממון בב"ד של שלשה ומותר להרוג בעל חי לצורך בני אדם ומכש"כ שלא יזיק, אך התורה צותה להטיל על השור איסור אכילה והנאה ולהפקיע ממון מרשות הבעלים לגמרי בזה לא אלימי לאפקועי ממונא רק ב"ד מומחים והם סנהדרי קטנה, ולפ"ז שור סיני, דאז קודם הדיבור ג"כ היה הדין אם בהמה אם איש לא יחיה ואז היה בב"ד של כ"ג, וע"כ אין הטעם דבעינן כ"ג משום דלהטיל איסור ולהפקיע ממון מרשות בעלים לגמרי אין זה רק בב"ד של כ"ג, דאז לא היה אסור שור הנסקל דהיה קודם מתן תורה ולא נאמר עדיין דין שור הנסקל רק גזה"כ בעלמא, ולכן ברובע ונרבע דלא כתיב איסור הנאה לא גמרינן משור שנסקל, וכ"ז לפי מה דתני רמי ב"י, אך מנא לן דאיש היה אז בכ"ג, וצ"ל כמו שפרשו בתוספות דיתרו תיקן סנהדראות וכ"ז אם נאמר דיתרו היה קודם מתן תורה, אבל אם נאמר דיתרו לאחר מתן תורה בא תו ליכא למילף דשור סיני בכ"ג, ונוכל לומר דהטעם דצותה תורה שידונו ב"ד של כ"ג את השור, היינו להטיל איסור הנאה עליו לעשותו לדבר האסור ע"י גמר דין ויהיה אוכלו במלקות אינו רק בסנהדרין, וכיון שכן ברובע ונרבע שצריך ב"ד של כ"ג כדיליף מקראי בריש סנהדרין, תו ידעינן דנאסרין גם בהנאה. ולפ"ז א"ש מה דאמר בפ"ב דקדושין אליבא דר"ש לא מצאנו לבע"ח שנאסרין והרי רובע ונרבע, דסבר דיתרו לאחר מתן תורה בא ולא גמר דשור סיני בכ"ג, ונמצא דממה דנידון בכ"ג ידענא דנאסר בהנאה וכמו שבארנו, ובפרק פרת חטאת פליגי בזה תנאי טובא, ור' שמעון ע"כ סובר דשור הנרבע אסור בהנאה מדאיתא בתוספתא והובא בתמורה דף כ"ח יש בנוגח משא"כ ברובע שהנוגח משלם את הכופר משא"כ ברובע, וכמה טרחו אמוראי לפרש קולא דרובע אינו משלם כופר בפרק שור שנגח דו"ה ואמאי לא אמר שהנוגח ע"פ שני עדים נאסר בהנאה ואם שחטו אסור לכן ע"פ עד אחד נאסר לגבוה וכדאמר שם משא"כ ברובע, וע"כ סבר דרובע ונרבע נאסרין בהנאה לכן פריך אליבא דידיה והא רובע ונרבע, דר"ש סובר דנאסרין והן כנוגח ולכך מחפש הך דכופר, אבל רבינו אפרים אזיל אליבא דתני רמי ב"י. ואין ראיה דמהא דבעי כ"ג דנאסר ע"י גמר דין בהנאה דשור סיני יוכיח דבעי ב"ד של כ"ג אף דהיה קודם הדיבור ולא נאמר עדיין איסור הנאה בשור הנסקל לכן כתב כן. זה הנ"ל ליישב שיטת רבינו אפרים, אמנם כולי שמועה מורה דלא כוותיה, ופשט המשנה בפ"ק דערכין בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ולא פרט בהמה שנגחה מוכח דכל הנהרגת אסורה בהנאה וכפסק רבינו, וכן במשנה דפרק כסוי הדם השוחט חיה ועוף הנסקלין כו' יעו"ש, ובתוספתא ב"ק פ"ד והרובע והנרבע ע"פ שנים פסול וכו' ואסור בהנאה הביאוהו התוספות בכריתות ויעוין תוספות ריש פרק כל התערובות ד"ה ברובע יעו"ש וכן העיקר: אמנם לאחר העיון באתי להבין מי הביאו לרבינו אפרים לחדש דבר מוזר כזה, ונראה דיצא לו משמועה דפרק הגוזל עצים דף צ"ט מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך כו' א"ל רבה לא דכו"ע אומרים באיסורי הנאה הש"ל כו' והכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו כו', ויפלא דהא אכתי תנן במשנתנו או שהיתה יוצאה ליסקל הרי אומר לו הש"ל וע"כ כר' יעקב אתי ויעוין רש"י ותוספות דף מ"ה. ומזה יצא לרבינו אפרים דנרבע אינו אסור בהנאה וא"כ אף כי פליגי בשור שנגמר דינו, היינו משום דהגמר דין מתפיסו באיסור הנאה הוי היזק ניכר ויעוין תוספות שבת נ"ח דכיון דנאסר בהנאה מיחשב שינוי מעשה ור"י סבר דאין ההתפסה לב"ד גורם האיסור, לכן הוי כחמץ בפסח שנאסר מאליו, ורבנן סברי דההתפסה איהו גורם האיסור, אבל כ"ז דוקא בנוגח שנאסר אבל בנרבע שאינו נאסר רק דמחוייב להביאו לב"ד לגמור דינו ואחרי זה קטלינן ליה, א"כ ההתפסה לב"ד והגמר דין כיון שאינו אוסרו בהנייה אע"ג דמחייבו להסקל מכל מקום הוה היזק שאינו ניכר שמחוסר מעשה דסקילה, ולזה במשנתנו גבי גזלן תני בהמה ונתעבדה בה עבירה, היינו רובע ונרבע כללא והדר פרטא, או שנפסלה מע"ג המזבח הוא עפ"י עד אחד או הבעלים שאינו מחוייב מיתה רק שנפסל מע"ג המזבח, או שהיתה יוצאה ליסקל פירוש עפ"י שני עדים וגמר דין אומר לו הרי שלך לפניך וכולהו בנעבדה בה עבירה, אבל בנוגח דמיתתו וגמר דינו אוסרתו לא מיירי, דתמן ההתפסה לב"ד אוסרו בהנייה הוי היזק הניכר כיון שע"י זה נאסר בהנאה ומיושב מה שהקשו תוספות ד"ה הצורם אוזן שם דף צ"ח יעו"ש, ומוכרח כן דבברייתא שם תני בהמה ונעבדה בה עבירה ושור עד שלא נגמר דינו, דבנוגח כתיב שור בקרא, אבל משנתנו ברובע ונרבע דכתיב בהם ואת הבהמה תהרוגו ודוק, ומזה יצא לרבינו אפרים החידוש הגדול הזה והבן:

6 ונעשה כבהמה טמאה: פירוש בפרה חלבה אסור ובתרנגולת ביצתה אסורה, ולשון כזה כתב גם גבי טרפה בפ"ג ה"י, ויצא לו זה מהא דולד שור הנסקל אסור פרק הנשרפין דף פ' יעו"ש, ופשוט דגם בהנאה מיתסרא כאמם כמו טמאה ודוק:

7 וכן כשיסקל לא ימכר ולא יתננו לכלבים כו' לכך נאמר לא יאכל את בשרו. צריך לברר אם רק לכלבו אסרה רחמנא או אף לכלבי הפקר, ובהגה"מ הלכות חמץ פ"ג בשם ריב"ק דאסור אף לכלבי הפקר עיי"ש וכן נפסק בסימן תמ"ח יעו"ש ומקורו הוא תלמוד ערוך בירושלמי פרק כל שעה ז"ל א"ר בון בר חייא קומי ר"ז זאת אומרת שאסור להאכיל לבהמת הפקר, כן גרס הק"ע והוא מוכרח, ופירושו, דקשה ליה דקתני כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה ומוכרו לעו"ג ומותר בהנאתו, דהא כיון דמאכיל ומוכר היינו הנאה וכמו דפריך גמרא דילן פשיטא, וע"כ דלדיוקא אתי דבשעה שאינו אוכל אינו מאכיל, ואם הוה תני מאכיל לבהמה לחודא הוינא דייקא דבשעות האסורות אינו מאכיל לבהמה והוה אמינא דמיירי בבהמה שלו, קמ"ל דמיירי קודם בבהמת הפקר דלא מתהני מנייהו מידי, וכי דייקת כל שעה שאינו אוכל אינו מאכיל לבהמה הוא אף בבהמת הפקר, וז"ב מאד: ושם בירושלמי, ואיידא אמר דא לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים, ה"ז בא לאוסרו בהנאה מה אנן קיימין אם לכלבו ההני איסור הנאה אלא כינן קיימין אפילו לכלב אחרים ז"א שאסור להאכילן לבהמת הפקר, ולפ"ז נראה מלשון הברייתא דהוא איסור הנאה אם מאכיל לבהמת הפקר, והא דפריך אם לכלבו ההני איסור הנאה, פירוש ולמה לי למינקט אפילו לכלבים ניתני אפילו לעו"ג, אלא ע"כ דקמ"ל דגם לכלבי הפקר אסור, ומש"ה נקיט יותר לכלבים, דעו"ג דמחזיק לו טובה ודאי אסור, ומשמע לפ"ז דאיסור דאכילת כלבים הוא מתורת הנאה, ובכל איסורי הנאה אסור להאכיל לבהמות הפקר. אבל גירסת הטור הביאו הק"ע לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים מה אנן קיימין אם לכלבו ההני איסור הנאה, ולפ"ז משמע דאין זה מדין הנאה רק בחמץ דכתיב לא יאכל אסור להאכיל לבהמת הפקר, אבל בכל איסורי הנאה מותר והדבר צ"ע, ועיין פר"ח או"ח סימן תמ"ה, ודעת התשב"ץ ח"ג סימן רצ"ג דבכל איסורי הנאה כן ואסור בכולן להאכילן לבהמת הפקר. וכן מוכרח מהא דפריך בפרק שור שנגח אימא היכא דשחטו כו' והאי לא יאכל להיכא דסקלו מיסקל דאסור בהנאה כו' אי ס"ד כו' נכתוב רחמנא לא יהנה, ואימא דקמ"ל דאף לבהמת הפקר אסור להאכיל בשור הנסקל, וע"כ דבכל איסורי הנאה כן הדין דאסור להאכיל לבהמת הפקר: אולם רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים בהך דש"מ מדר"ע אין ב"ח אלא שריפה פירש דאי השבתתו בכ"ד כו' לוקמה ביו"ט כו' יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים, ורע"ק סובר חמץ בפסח אסור בהנאה בפרק כל שעה בסוגיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח יעו"ש ואפ"ה לכלבי הפקר שרי, וע"כ סובר רש"י דהירושלמי נפ"ל מלא יאכל בחמץ דוקא הא בכל איסורי הנאה מותר, וזה דוקא למ"ד דיליף איסור הנאה מנבילה וכדר' אבוה, אבל לחזקיה לא מייתר קרא דבעי לא יאכל לאסור בהנייה, וא"כ הוא כמו כל איסורי הנאה דדרשינן לא יהא לך היתר אכילה, וסתם הנאות מביאין לידי אכילה שלוקח בדמים דבר מאכל רש"י, אבל לאסור לכלבי הפקר לא ידענא, אבל לר' אבוה מיותר קרא לאסור לבהמת הפקר, ולפ"ז הו"מ למימר כדפריך בסוגיא דחזקיה מאי איכא בין חזקיה לדר"א הו"מ למימר דאיסור אכילת בהמת הפקר בחמץ נפ"מ בינייהו ודוק. יהיה איך שיהיה בשיטת רש"י דא ברור דסבר דבכל איסורי הנאה מותר להאכיל לבהמת הפקר וכן פירש במנחות דף ק"א מה להלן מותר בהנאה כו' והא הנאתו היא מה שכלבו אוכל דמזונותיו עליו, מוכח דכלב הפקר שרי להאכילו כדפרישית, וספק זה נפל ברבוותא: אולם אם נאמר כרש"י מיחוורא מאד שמועה דפרק המנחות והנסכים דף קי"א א"ר אושעיא שמעתי פיגל במנחה לר"ש אינו מטמא טומאת אוכלין דתנן הערלה וכלאי הכרם כו' כולן מטמאין טו"א, ר"ש אומר כולן אין מטמאין טו"א, ומודה ר"ש בבשר בחלב שמטמא טו"א, הואיל והיתה לו שעה"כ, מ"ט דר"ש כו' אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל והא פיגל במנחה נמי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כו' מיתיבי ר"ש כו' פיגל במנחה מטמא טו"א כו', וזה פלא, דאמאי לא אקשי לר' אושעיא מהך דמודה בבשר בחלב שמטמא טו"א הואיל והיתה לו שעה"כ והא פיגל במנחה היה לה שעה"כ, וכבר עמדו בזה רבנן בתוספות, ולכן נראה דהוי סבר הגמרא דטעמא דר"ש דאיהו סבר דכל שאינו ראוי להאכל מטעם איסור וחוק דתיי, גילתה רחמנא שלקבל טומאת אוכלין הוא כאוכל שאינו ראוי לאכילה מצד עצמו שנפסל מאכילה וזה נפ"ל מדכתיב אשר יאכל יתירא, ונתבונן נא, דבכריתות ריש פרק דם שחיטה אמרו אהך דכלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב, ההוא לאסוקי טומאה מיניה, דכיון דמעיקרא הוי חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב, ופירשו הראב"ד וקדמאי לבד רבינו, דהפירוש אם היה ראוי לאוכל אדם, אע"ג שלא נטמא עדיין ולא קיבל עוד טומאה, רק הואיל והיה ראוי לתורת קבלת טומאה, תו לא נפקע ממנו דין הטומאה עד שיפסל מאכילת כלב. אבל אם לא היה מעיקרא כשנחית לדין אוכל רק אוכל לכלבים, ע"ז שפיר לא נחית ביה דין קבלת טומאה מעולם וכמו בחותך מאדם לכלב, ותו כאן הואיל דגילתה רחמנא דמה שאינו ראוי להאכל מצד האיסור לאחרים הוה כמו דלא ראוי לאכילה מצד עצמו, נתבונן אטו בערלה וכלאים יש איסור על בני נח להנות ולאכול מהם, רק מצד שישראל אינו רשאי להאכיל מהם לעו"ג מצד זה חשיבא אינו ראוי להאכיל לאחרים. א"כ א"ש דהנך הואיל מעיקרא כי נחתו לדין קבלת טומאה לא היה להם שעה"כ, שמקודם לא היו ראוים להאכיל לעו"ג, אע"ג שאיסורי הנאה יכול להאכילן לבהמת הפקר א"כ ראוים לאכילת כלבים, בכ"ז הואיל ומעיקרא כי נחתו לדין טומאה לא נחתו להיות אוכל רק לבהמה, הוי כמאן דמצד עצמותו לא הוי חזי רק לכלבים, דלא נחית ליה דין אוכל כלל, אבל בשר בחלב הואיל שהיה לה שעת הכושר שהיו ראוים לאוכל אדם לאחר שנחית בהו דין טומאה, ולכן הוי ככל אוכל שהיה ראוי למאכל אדם, ואח"כ נפסל מאכילת אדם וראוי להאכילו לכלב דמקבל טומאת אוכלין, וה"נ אע"ג דלאדם אינו רשאי להאכילו, ראוי להאכילו לכלבי הפקר והוה עדיין אוכל עד שיפסל מאכילת כלב, משא"כ פיגל במנחה דאע"ג דהיה ראוי לאוכל אדם, מ"מ השתא דנפסלה תו לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת כלבים דקודש הויא וצריכה להשרף בפנים כדין כל קדשים שנפסלו ולא חזיא ולא מידי, וכמו שמה שאינו ראוי מעיקרא כי נחית ליה תורת טומאה להיות נאכל לאדם מצד האיסור והדת, הוה כמו שלא היה ראוי להיות אוכל אדם מצד שאינו מצד עצמותו חזי לאדם, כן גמרינן מיניה דאם אינו ראוי אחר זה להיות נאכל אף לכלב מצד האיסור והדת הוי כנפסל מאכילת כלב מצד דלא חזי, ולכן לא פריך הגמרא ולא מידי מהך דבב"ח על ר' אושעיא, רק מה דמקשה דמצאנו בהדיא בפיגל במנחה דמטמא טו"א לר"ש, ע"ז שפיר מוכרח לתרץ דר"א מיירי בלא היה לו שעה"כ וכגון שהקדישו במחובר, והואיל ואי בעי פריק לא אמרינן כיון דליכא מצוה לפרוק, ולפ"ז מוכרח דלא ילפינן הא דאינו ראוי להאכל לכלב מצד האיסור דלהוי דומיא הא דלא היה ראוי לאדם מצד האיסור, דמה דגלי קרא גלי ומה דלא גלי לא ילפינן מינה, ולא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה, דבסוף טומאה עד שיפסל מאכילת כלב ממש, ולא מצד האיסור, ועיין נזיר ל"א והבן, וזה ביאור ישר בסוגיא. נמצא לפי ביאור זה מוכרח דלעו"ג אע"ג דאינו מכירו אסור, דכ"ז הוי הנאה, אבל להאכיל לבהמת הפקר שרי ודוק: ומדברי רבנן בתוספות פרק כל שעה דף כ"ב ד"ה ואבר מן החי אין שום רמז ראיה לדין זה אם רשאי להאכיל לבהמת הפקר, דשם לא מתהני מגוף היין נסך מידי לא לעצמו ולא לשום בעל חי, רק כי פורק הטעינה מן הבהמה הוי כמשתכר באיסורי הנאה במה שהעו"ג מחזיק לו טובה עבור זה והוי כנוטל שכר באיסורי הנאה, אבל שלא בפני העו"ג, דאינו מחזיק לו טובה, מה הוא משתכר ולמי מהנה, אבל כי מאכיל לבהמות הפקר ומהנה אותן זה שפיר חשבה רחמנא לנהנה באיסורי הנאה שלא יהנה מגוף האיסור לא לשום עו"ג ולא לשום בעל חי ודוק, ובספר מקור חיים לא כן ידבר. ויעוין באיסור והיתר כלל כ"א אות י"א מסיק בשר בחלב דאסור ליתנו לכלב הפקר יעו"ש: והנה בירושלמי פריך ר' ירמיה ממשנה דתני מטיל לים. סבר מימר ככרות דהדגים אוכלין אותן והוי כמאכיל לבהמת הפקר ושרי א"ל ר' ייסא לא אמר אלא מפרר מכיון שפיררו בטל, פירוש אע"ג דהוי דבר שאינו מתכוין דאינו מתכוין להאכיל לדגי הים, רק משום מצות ביעור וחמץ ממיסא ולכן לא בעי פירור, בכ"ז ר' ירמיה לטעמו דסבר בפרק במה מדליקין אימור דשרי ר"ש בגדולים דלא אפשר אלא בגרירה בקטנים מי אמר, והכא אפשר לפררו ולזרותו ברוח, אבל למאי דקיי"ל דאפשר ולא קא מכוון שרי ג"כ לר"ש דקיי"ל כוותיה יעוין לקמן פי"ד הי"ב אין פירכא ואין ראיה מזה דמטיל ככרות לים דשרי להאכיל לבהמת הפקר ודוק בכ"ז:

3 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

הָאוֹכֵל עוֹף טָהוֹר חַי כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת הוֹאִיל וַאֲכָלוֹ כֻּלּוֹ. וְאִם אֲכָלוֹ אַחַר שֶׁמֵּת עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּזַיִת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּכֻלּוֹ בָּשָׂר כְּזַיִת הוֹאִיל וְיֵשׁ בְּכֻלּוֹ כְּזַיִת חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם נְבֵלָה:

3 תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

טְרֵיפָה שֶׁעֲשָׂאָהּ נְבֵילָה. רִבִּי יָסָא בַּר בְּרַתֵּיהּ דְּרִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר. חַיָיב שְׁתַּיִם. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא אַחַת. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְדָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל נְבֵילָה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וּטְרֵיפָה. אִם טְרֵיפָה חַיָה וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר נְבֵילָה. אִם טְרֵיפָה מֵתָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל נְבֵילָה. וְיֵימַר נְבֵילָה הִיא. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי לֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף. וַהֲלֹא אֵין לְךָ מְטַמֵּא אֶלָּא שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בִּלְבָד. אֶלָּא כְּשִׁיעוּר טוּמְאוֹתֵיהֶן כָּךְ הוּא שִׁיעוּר אֲכִילָתָן. הָתִיב רִבִּי אֶלְעָזָר. הֲרֵי אֵיבָרֵי בְּהֵמָה טְהוֹרִין מְטַמְּאִין כָּל שֶׁהֵן וַאֲכִילָתָן כְּזַיִת. וְקִבְּלָהּ. מַהוּ וְקִבְּלָהּ. כְּאִינַשׁ דַּאֲמַר. בַּעַל דִּינָא קִבְּלֵיהּ. חִיָיה בַּר בָּא אָמַר. לֹא כָּל נְבֵילָה. הַתּוֹרָה הִשְׁוָות כָּל הָאֲכִילוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה כְּאַחַת. הָתִיב רִבִּי חֲנִינָה. הֲרֵי שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים מְטַמִּין בְּכַעֲדַשָּׁה וַאֲכִילָתָן כְּזַיִת בֵּין לְדָם בֵּין לְבָשָׂר.

17 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

כָּל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ. וּנְבֵלָה מִצְטָרֶפֶת עִם טְרֵפָה. וְכֵן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה הַטְּמֵאִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. אֲבָל בְּשַׂר נְבֵלָה עִם בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין מִצְטָרְפִין. כֵּיצַד. הַלּוֹקֵחַ מִנִּבְלַת הַשּׁוֹר וְנִבְלַת הַצְּבִי וְנִבְלַת הַתַּרְנְגוֹל וְקִבֵּץ מִן הַכּל כְּזַיִת בָּשָׂר וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה. וְכֵן אִם קִבֵּץ חֲצִי זַיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה וַחֲצִי זַיִת מִן הַטְּרֵפָה אוֹ חֲצִי זַיִת מִבְּשַׂר נְבֵלָה וַחֲצִי זַיִת מִבָּשָׂר מִן הַחַי מִן הַטְּהוֹרָה וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה. וְכֵן בְּשַׂר הַגָּמָל וְהַחֲזִיר וְהָאַרְנֶבֶת שֶׁקִּבֵּץ מִכֻּלָּם כְּזַיִת וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה. אֲבָל אִם צֵרֵף חֲצִי זַיִת מִנִּבְלַת הַשּׁוֹר וַחֲצִי זַיִת מִבְּשַׂר הַגָּמָל אֵינָן מִצְטָרְפִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן בְּהֵמָה טְמֵאָה וְעוֹף טָמֵא אוֹ דָּג טָמֵא אֵין בְּשַׂר שְׁנֵיהֶן מִצְטָרֵף. לְפִי שֶׁהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת. שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן בְּלָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל כָּל הָעוֹפוֹת הַטְּמֵאִין מִצְטָרְפִין כְּמוֹ שֶׁמִּצְטָרְפִין כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה הַטְּמֵאִין. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאִסּוּרָן בְּלָאו אֶחָד מִצְטָרְפִין. בִּשְׁנֵי לָאוִין אֵין מִצְטָרְפִין. חוּץ מִנְּבֵלָה וּטְרֵפָה הוֹאִיל וְהַטְּרֵפָה תְּחִלַּת נְבֵלָה הִיא:

17 מעילה פתח ↗

אָמַר עוּלָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ, יָצְאוּ מִידֵי מְעִילָה דְּבַר תּוֹרָה.

20 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

עוֹר הַבָּא כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל חֲמוֹר מֻתָּר בַּאֲכִילָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ הַפֶּרֶשׁ וּמֵי רַגְלַיִם שֶׁהֵן מֻתָּרִין. יֵשׁ עוֹרוֹת שֶׁהֵן כְּבָשָׂר וְהָאוֹכֵל מֵהֶן כְּזַיִת כְּאוֹכֵל מִן הַבָּשָׂר. וְהוּא כְּשֶׁיֹּאכַל אוֹתָן כְּשֶׁהֵן רַכִּים:

20 משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פתח ↗

בְּשַׂר הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּפְסַד וְהִבְאִישׁ וְנִפְסַל מִלֶּאֱכל הַכֶּלֶב טָהוֹר. יָבַשׁ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כַּחֶרֶשׂ אִם יָכוֹל לְהַשְׁרוֹת בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְלַחֲזֹר לַח כְּשֶׁהָיָה מְטַמֵּא וְאִם לָאו טָהוֹר וַאֲפִלּוּ כָּאֳכָלִין טְמֵאִים אֵינוֹ מְטַמֵּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִקְצָת הַשֶּׁרֶץ. אֲבָל שֶׁרֶץ שֶׁיָּבַשׁ וְשִׁלְדּוֹ קַיָּם אוֹ שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיָּם הוֹאִיל וְתַבְנִית כֻּלּוֹ עוֹמֶדֶת הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא. וְקָרוֹב בְּעֵינַי שֶׁטֻּמְאָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם:

20 חולין פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, מַהוּ שֶׁיְּטַמֵּא? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ מְטַמֵּא.

21 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

וְאֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן. עוֹר הָאָדָם וְעוֹר הַחֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל שֶׁלֹּא טָעֲנוּ עָלָיו מַשָּׂא מֵעוֹלָם וְלֹא הִגִּיעַ לְמַשָּׂא שֶׁעֲדַיִן הִיא רַכָּה וְעוֹר בֵּית הַבּשֶׁת וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה וְעוֹר הַשָּׁלִיל וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט. כָּל אֵלּוּ הָעוֹרוֹת כְּשֶׁהֵן רַכּוֹת הֲרֵי הֵן כְּבָשָׂר לְכָל דָּבָר בֵּין לְאִסּוּר אֲכִילָה בֵּין לְטֻמְאָה:

21 משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פתח ↗

21 חולין פתח ↗

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ג׳:כ׳ » « אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ה׳:ג׳